אלילי ילדות

ביום שבת האחרון הוזמנה הפועל אוסישקין למשחק ראווה בקטרגל נגד קבוצת ותיקי הפועל תל אביב בכדורגל. "הנה ההפסד הראשון שלנו העונה”, חשבתי לעצמי. "לא נורא זה היה צריך להגיע מתי שהוא". אני אומנם מחשיב את עצמי למאמן הגנה, אבל איך לעזאזל אפשר לשמור אותם כשמצד ימין משחק מוריס ז'אנו, מצד שמאל משה סיני ומאחור מגבה אותם יעקב אקהויז, אכן אגדות כדורגל בחייהן ואלילי ילדות. "מי שומר על משה!”, גערתי בהגנה בעודי מנסה לעכל את העובדה שאני מאמן נגד משה סיני, שמתנהל בחופשיות יתרה באגף השמאלי. "צא זייצ'יק, זה מוריס ז'אנו!", שאגתי לארז זייצ'יק השוער, שמאוחר יותר הצהיר בפני כי ששאגה זו היתה שיא הקריירה מבחינתו.

בימים ההם, ימי שנות השמונים העליזות, הייתה מוזיקה טובה, תסרוקות מזעזעות, שלוש אליפויות, נבדל פאסיבי, ואפילו הייתה קבוצת כדורסל, ועוד איזה קבוצה! עונת 1987/8, בדיוק לפני 20 שנה, הייתה עונת שיא לאוהד הפועל תל אביב הממוצע. עוד לא הספקנו לכאוב את עזיבתו של מלך אוסישקין בתחילת שנות השמונים, מייק לארגי, וכבר נחתה עלינו אחת מקבוצות הפאר של הפועל תל אביב והכדורסל הישראלי בכל הזמנים. בראשה בין היתר: חיים זלוטיקמן, לבאן מרסר והאליל האישי שלי לינטון טאונס.

שלוש פעמים באותה העונה ניצחנו את מכבי בדרבי. הפעם הראשונה הייתה באוסישקין בגביע המדינה, הפעם השניה הייתה נצחון שיא של כל הזמנים על מכבי ביד אליהו 20 הפרש, כאשר ידיד המדור לינטון טואנס מסתפק ב 33 נקודות ואת הפעם השלישית אני מניח שאין צורך להציג אבל בכל זאת אני אזכיר: אוסישקין. זלוטיקמן מהפינה. הפועל ניצחה בדרבי. גם בגביע אירופה הייתה זו עונת שיא, לאחר שהקבוצה הגיעה עד חצי גמר גביע קוראץ שם הודחה על ידי ציבונה זאגרב מונהגת על ידי הפנומן דראזן פטרוביץ. באותה עונה ניצחה הפועל באוסישקין את קבוצת יוגופלסטיקה ספליט הזכורה לנו לטובה ולא בגלל כוכביה הצעירים טוני קוקוץ' ודינו ראג'ה, אלא כי שנה לאחר מכן היא ניצחה את מכבי תל אביב בגמר גביע אירופה.

זוכרים? איך תזכרו? גם אני בקושי זוכר, כל מה שאני זוכר מאותה עונה זה את משחק האליפות של הכדורגל נגד באר שבע בבית. אחרי המשחק ירד, בניגוד לפרץ, הקהל אל כר הדשא ואני איתו. היו שם כל המראות השכיחים: אוהדים גונבים דשא אליפות, חלקי משקופים לכל קונה, שחקנים בורחים על נפשם, משה סיני על הכתפיים ואירוע אחד שנחרט בזכרוני: שתי חבורות במאבק עצבני על חתיכת סמרטוט שמאוחר יותר התברר כחולצה של משה סיני, בסוף כל אחד קיבל קרע…

יומיים לאחר מכן הגיע אבי ז"ל הביתה כאשר באמתחתו חולצת משחק אוריגינלית. “מה זה?” שאלתי בפליאה. “הייתי היום במשרד של הפועל תל אביב בכדורגל", הוא ענה לי, “אז הבאתי לך מתנה, רציתי להביא מספר 7 של משה סיני אבל מנהל הקבוצה אמר לי שהוא לא מצא את החולצה, אז הבאתי הכי קרוב שהיה , מספר 6". “גדול!" אמרתי ומיד סיפרתי לו את הסיפור, "וחוץ מזה שקובי סגל (מספר 6) הוא השחקן האהוב עלי". מאמן הגנה, כבר אמרתי?

לאחר שנים גיליתי שאמא שלי נתנה אותה במתנה לתלמיד שלה, שם בדוי ירון. "הוא שרוף הפועל", היא אמרה לי, "וחוץ מזה היא כבר קטנה עליך. היא סתם שכבה בארון, הוא יכול ללכת איתה". הוא יכול ללכת איתה? אין בעיה. יש לי סבלנות, הוא עוד יגדל. כשגדל היינו נתקלים אחד בשני ברחבי תל אביב, ובכל פעם לא הייתי מוותר ומזכיר לו את עניין החולצה. כל שיחה הייתה נפתחת ומסתיימת באותו אופן: "ירון תחזיר את החולצה!”. לא החזיר.

לא מזמן, לאחר שלא הפסקתי לנדנד, ומכיוון שאני עושה את זה עכשיו אחת לשבועיים כי הוא יושב שני כסאות מתחתיי בבלומפילד, ירון נשבר! הוא הבטיח לי לא רק שהוא יחזיר לי את החולצה, אלא גם שהוא ימסגר לי אותה בצורה יפה ומקורית. בשבת האחרונה ניגשתי למשה סיני אחרי המשחק והצעתי לו להחליף חולצות כמנהג הכדורגלנים, הוא חשב שאני צוחק, צחק חזרה והלך. ירון, אני עדיין מחכה.