עליית מדרגה במלחמה הפסיכולוגית

בשבוע האחרון סוערות הרוחות במשפחת הפסיכולוגיה הקלינית בישראל. מן הבית הרגוע בדרך כלל עולות צעקות, כשבעקבות כתבת "מרד הפסיכולוגים" שהתפרסמה במוסף "הארץ" האחרון אבא ואמא מנהלים ריב מתוקשר.

בעין הסערה עומדים הממסד הפסיכולוגי המקצועי הוותיק - הפסיכולוגיה הדינאמית על טיפוליה ארוכי הטווח, האבחונים (טסטים) הפסיכולוגיים ותוקפם המדעי ובחינת ההתמחות האימתנית – שהועלו כולם על המוקד על ידי חסידי הגישה הקוגניטיבית שרואיינו בכתבה. טענות פוליטיות, אקדמיות וטיפוליות נכרכות זו בזו בערבוביה מבלבלת.

אל מול שאון המהומה ניצב הציבור הרחב שוודאי סבור כי הפסיכולוגים השתגעו, והמטופלים שנזקקים לשירות הפסיכולוגיה ומוצאים עצמם מלאי תמיהות, שלא לומר מיותמים. הם מגיעים לפגישות הטיפוליות ומבקשים תשובה ברורה, אחרי שנטען בפניהם לפתע כי הם מולכים שולל.

איני מבכירי המטפלים בארץ. דרך ארוכה לפני עד שאוכל להתהדר בכותרות שכאלה, אם בכלל. איני מתיימר אף להביא כאן ניתוח סטטיסטי אודות התוקף והמהימנות של טיפולים ואבחונים פסיכודינאמיים. אוכל רק לשתף בחווייתי האישית, כמי שמסיים התמחות קלינית שרובה התנהלה באוריינטציה הפסיכודינאמית הכה מושמצת, נכון לשבוע החולף.

אני נזכר, למשל, בצעירה שהגיעה אלי לטיפול כשהיא מתקשה לתפקד תחת חרדה עצומה, ולאחר שני ניסיונות של טיפול קוגניטיבי. טיפולים אלה, שבסערה הנוכחית מוצגים כדרך המהירה והיעילה לריפוי, סייעו במעט, אך בדומה לתגובה לאנטיביוטיקה שהופסקה טרם זמנה, במהרה הכתה החרדה שוב ואף בעצמה רבה יותר. המטופלת הייתה זקוקה ככל הנראה למשהו נוסף: מקום טיפולי, מרחב, זמן, זוג עיניים שיראו את הצדדים הרבים שיש בה – את הכוחות שבה, את היופי והתבונה, אך גם את הפגיעות, את החולשה, את תחושת האפסות וחוסר הערך שבה.

במסגרת הטיפול הדינאמי, לראשונה בחייה, היא הרגישה שאינה צריכה "למלא משימה", לתפקד, להצטיין ולרצות. בטיפול הקוגניטיבי ציפו ממנה להכין שיעורי בית ולעמוד במשימות והיא מצאה עצמה כורעת תחת העומס ומחפשת לברוח מעוד מטלה על סדר היום. בטיפול הדינאמי היא יכלה להיות פשוט היא, וזה היה טוב דיו.

לצד המשך יישום של הטכניקות הקוגניטיביות שלמדה, עלו חוויות משמעותיות מחייה שנתנו משמעות וסיבות לחרדה - זו שהייתה קודם כה בלתי מוסברת או צפויה. באיטיות ובהדרגה פחתו הסימפטומים, והיא הרגישה שעם שאריות החרדה היא מצליחה להתמודד טוב יותר. לא נדרשו לכך חמש שנים, אך הטיפול בהחלט התארך מעבר לשתים-עשרה הפגישות, שהן לא פעם הסטנדרט לטיפול קצר מועד אליו מכוונים הזרמים החדשים.

אני נזכר גם בכמה מטופלים אותם פגשתי במסגרת הטסטים הפסיכולוגיים שהעברתי במסגרת ההתמחות. האבחון הראשון שלי למשל, היה של גבר שנחשב לחייזר חברתי, ונשלח לאבחון על ידי הפסיכיאטר רק בכדי לאשר סופית את אבחנתו כלוקה בסכיזופרניה. במפתיע, האבחון אפשר לראות שמבעד למוזרות שעל פני השטח, לאיש ראיה טובה של המציאות, אינטליגנציה גבוהה ופוטנציאל לתפקד טוב יותר בחייו.

כך, במקום לצאת עם מרשמים עמוסים של תרופות פסיכיאטריות, כפי שקרוב לודאי היה מחליט הפסיכיאטר, הוא נשלח, בעקבות האבחון הפסיכולוגי, להשמה תעסוקתית ולטיפול קבוצתי. האם זהו אכן אבחון שיכול להיות מתויק תחת ערך "בזבזני וחסר ערך"?

והיתה גם מטופלת אחרת שאבחנתי. בחורה בת 30, עם עיניים כבויות, שהגיעה לאבחון כשהיא משוכנעת שהיא "טיפשה, מטומטמת", ועוד מיני סופרלטיבים. באבחון התגלתה נפש רגישה וחדה, בעלת כישורים ויכולות שלא היו מביישות יוצאי אקדמיה.

לעולם לא אשכח את הדמעות בעיניה כשנתתי לה את המשוב על האבחון. היא ביקשה את זה בכתב, שחור על גבי לבן, וקראה שוב ושוב את הסיכום המתומצת שסיפר לה את מה שלא יכלה להאמין מעולם – שיש בה משהו טוב ושווה. כל זאת בזכות מבחן האינטליגנציה שהוכתר, מעל דפי מוסף הארץ, כ"בלתי רלוונטי" על ידי קבוצת הפסיכולוגים הקוגניטיבים.

יש אכן מקום להתרעננות ולהיפתחות בכל הגישות ובממסד כולו על כל גווניו. בין שלל הטענות השונות שהושמעו לא מכבר יש כאלה הדורשות בירור ומענה, כמו למשל הרחבת אפשרויות האבחון לאבחונים חדשים שנמצאו יעילים ופתיחת מסלולי הכשרה נוספים בגישות שאינן בהכרח דינאמיות.

הבעיה העיקרית בויכוח הנוכחי אינה בעצם קיומו, אלא בהתנהלותו כעימות פוליטי מתוקשר שבו מנצחת הדמגוגיה את הדיאלוג. כאשר ממהרים לפסול גישה שלמה, מורכבת ורב מימדית כ"אנכרוניסטית, עקרה ומיותרת" עלולים לשפוך את התינוק עם המים ולאבד את הבסיס למקצוע יקר הערך והמציאות הזה. כשאנו יושבים על הספה, מקשיבים ומגיבים למטופלינו, כולנו רוצים לאפשר להם לצמוח ולהתקדם. על כך יסכימו, ודאי, גם הפסיכולוג הקוגניטיבי וגם הפסיכולוג הדינאמי. והיופי בפסיכולוגיה הוא בהיותה רב מימדית ומגוונת.

חבל אם בסבך המריבה העכשווית, יזרקו לפח בסיסי ידע ותיקים, שיש להם ערך ותרומה מוכחת גם במאה ה-21. אם זוג ההורים במשפחת הפסיכולוגיה לא יחדל לריב, הוא עלול למצוא עצמו ללא ילדים, שגם ככה פוזלים לעבר מאמנים, מטפלים אלטרנטיביים ואחרים, שמנצלים את הסתגרות הפסיכולוגים בדל"ת אמות על מנת למכור מרכולת-אינסטנט בחוצות. הגיע הזמן אף שהפסיכולוגים הדינאמיים יחדלו מלהסתגר ויפתחו בדיבור ישיר ופתוח בגובה עיניו של הציבור, שכמה לשמוע תשובות ברורות שאכן קיימות. מוטב שנתעשת, שמא יסתיים המרד הזה בנפילת כולנו, מטפלים ומטופלים כאחד.

הכותב הוא דוקטוראנט במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ופסיכולוג במרפאה לבריאות הנפש ע"ש בריל בת"א.