אפשר לבוא לישון היום אצל בן-בן?

שלמה ארצי ודאי יושב כעת בביתו וחושב, "יש עתיד לרוק הישראלי". לטל שגב רפרטואר מרשים כנגן ומעבד בנוף המוזיקה הישראלית. הוא ניגן עם אמיתי והנוגעים בדבר, ירמי קפלן, נעליים, אריאל הורוביץ, ברי סחרוף, מוניקה סקס, אנשי החצר, ג'וזי כץ, מאור כהן ורונית שחר. הוא הפיק את "בעדינות" של איגי וקסמן. הוא גם הפיק, עיבד, ניגן ואף שר דואט באלבום האחרון של חברו הטוב בן ארצי (במידה מסוימת היה זה אלבום של שניהם; א.נ). בזאת לא תם הקשר החם שלו עם המשפחה - הוא גם עיבד, ביחד עם ג'וניור, שני שירים ל"אהבתיהם" של אבא ארצי, ועבד עמו על האלבום הבא והנדחה כרונית, שעוד מעט יצא וידרוס את כל השוק המקומי, ואמרו אמן.

אבל שלמה לא מחכך ידיו רק משום היכרותו עם האיש. הסיבה האמיתית היא שאלבומו של הרוקיסט המסוקס הזה מלמד על השפעה אחת, גדולה וחיונית, אשר מאפילה על כל שאר תחנות התרבות הממוצעות המוצעות. ולא, זה לא ג'ואי ראמון. מדובר, איך לא ניחשתם, בשלמה ארצי.

את "אישקט" (נענע דיסק), אלבום הבכורה של שגב, הפיק פיטר רוט, חברו עוד מימי התיכוניזם בחולון (ולהקת ועד הבית; א.נ), שעשה עבודה, יש לציין, ממש סבבה. לעומתו טל שגב, חברו עוד מימי התיכוניזם בחולון (ולהקת ועד הבית; א.נ.), עשה עבודה פחות מוצלחת. אם ניקח מטאפורה חולונית, אפשר לומר שהוא נכשל בטסט בקטע הידוע של "כיכר הדמעות" (סתם מיתולוגיה שאני מכיר, לא למדתי נהיגה שם או בכלל; א.ג.נ.).

וחבל. פוטנציאל יש. אני כמעט בטוח בכך. אני מת לפרגן, אז למה? את הרושם הטוב למחצה שמשאיר השיר הראשון, "ימים בינוניים" - רושם מסוייג שאומר "וואלה, זה נשמע כמו שלמה ארצי, אבל מה הלאה?" - דואגים מהר למחוק שירים כמו "אנשים" (שיר שמנהל דיאלוג מביך עם בן ארצי, שגם עיבד אותו, ונשמע כמו מציצה סאב תודעתית ארוכה ומענגת לשלמה ארצי), או "אוי לי" ("אוי-לי/ שחשב-תי/ שתהיי-לי/ בבו-אתי").

"בטברנה", השיר הרוקיסטי והסוחף ביותר באלבום של שלמה ארצי - סליחה, טל שגב - סוחט ממני תגובה דואלית. מצד אחד יש פה כמה שורות מבדחות שאני ממש אוהב, כמו "תראה איך הסופר שלנו נראה/ איך זה הכל פה מוצרים", או "אלף אנטנות בכל מקום/ הכל מסרטן ומפחיד אותי", ומצד שני כמה שורות כמו "הלוואי והעולם היה נשאר קטן/ שוקו ושקית בלחמניה/ כמו שהיינו פעם/ בערוץ אחד", שמעידות אולי שהשיר הזה בעצם אולי לא נועד להיות מצחיק. אז מה הכוונה שוב? ומה תפקידם של האתניות והסלסולים שהושתלו? סליחה, שאלה לא במקום. נותרתי קצת מבולבל.

אולי אפשר לסכם בפשטנות ששגב, עם כל הרצון הטוב, יותר מדי נשמע כמו שלמה ארצי ויותר מדי כותב כמו בן ארצי. טוב יכול לצאת מזה? אני מניח שחלקים מכם חושבים שכן. איזה בעסה.

ובכל זאת, אתם יודעים, יום כיפור אנד אול, אני מצטער. אני באמת מצטער על כך שאני נוטה להישמע היום חסר רגישות. זה בדרך כלל לא אני. אני תמיד מחפש דבר ראשון כנות ורגש. ואולם יחד איתם - בשורה אחת, עם גלביות ומימיות מלאות עד הפקק (זאת לא מטאפורה, ולא חולונית; י.ק) - צועדות התעוזה והביצים. אחר כך בא הביצוע. מה שגורם לי להיות לא רגיש (ואני שוב מתנצל, באמת) זאת התחושה שהיה יכול להיות פה אחלה רוק.

אז עם מה נשארנו? עם תחושה ששלמה ארצי הצטרף לדור הפודרה והוא מדוכדך מתמיד. ואולי בכלל צריך לקרוא לזה דור הדודא. ואם כבר כך, אז יאללה, שיצטרפו כבר לנוער עלה ירוק ויצאו מזה.

(וחידה לסיום, אם אנחנו כבר בשוונג של פהיטס - ילדים יקרים, התוכלו לגלות כמה פעמים הוזכר בביקורת שמו של אמן ישראלי מפורסם שנוהג למכור הרבה מאוד אלבומים לא כל כך טובים? אה, ורק רציתי לציין ש"דרכים" של שלמה ארצי (הופה, הופה) הוא אלבום נהדר לדעתי, והוא יישאר כזה, לא משנה מה).