המבקר ולא מלאך

אתמול ניתנה ההזדמנות למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, לסחוט עד הטיפה האחרונה את מיציו של הרומן העסיסי שפיתח עם ידידו לקרב – ד"ר ירון זליכה. בחוות דעת שהעביר לוועדה לביקורת המדינה כתב לינדשטראוס, כי "החברה הישראלית עדיין לא הטמיעה את ההתפתחויות שחלו בתפיסה המשפטית בתחום השחיתות, ואינה ששה להביע הוקרה לעובדים שחשפו מעשי שחיתות ולראות בהם את שומרי הסף".

במילים אחרות, המבקר טוען כי נמצא החשוד העיקרי ברעות החולות, במושחתים ובפוחזים במסדרונות השלטון. אלו נמצאים ממש שם, מול המראה. לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח. הציבור, וכמובן הפוליטיקאים שנשלחו על ידיו, אבוי, הם האשמים הבלעדיים במעשי השחיתות ובאופן שבו המעשים הללו נתפשים בחברה. המערכת המשפטית, ממנה הגיע המבקר עצמו, נקייה מכל אשמה, אגב.

המבקר בעצמו כאילו מנסה לשכוח בחוות הדעת שהגיש, שמי שביטל את החשדות שידידו החושף זליכה הביא בפרשת בנק לאומי כנגד ראש הממשלה, הוא אותו בית משפט בדיוק. אבל מה זה משנה – הרי העיקר הכוונה הטובה, לא?

התשובה היא לא. מה שנתפש בקרב הציבור הרחב בישראל, במידה רבה הודות למאמצי התקשורת למצוא את מנהיגיה ומוביליה עם המכנסיים למטה - כמאבק בין כוחות החושך לבין כוחות האור – רחוק מלהיות אמת אחת צרופה.

העובדה כי הפוליטיקאים נבחרו להיות מטרה נייחת קלה עבור התקשורת וסוכניה לא צריכה לעולם לצבוע בשחור את כל אלו שהציבור, ולא מלאך, בחר לייצגו בבית הנבחרים. למבקר מצידו, אסור לשכוח את זה.

שלא תבינו לא נכון. השחיתות אצל מחזיקי מפתחות השלטון היא רעה חולה שעל העוסקים במלאכה לבער ולהקיא בכל דרך חוקית אפשרית. אבל מה שהזליכות והלינדנשטראוסים לא יספרו לכם, היא העובדה שלעתים קרובות הדרג המנהלי הוא זה שמחזיק באשמה. הוא ולא שרף.

מספיקה שיחה קצרה עם עוזר בכיר של שר לשעבר כדי להבין את המתרחש מאחורי הדיונים במשרדים. "הם מבינים שהשר נמצא כאן רק לתקופה קצובה", הוא מסביר. "לכן לא איכפת להם לנהוג בצורה חופשית".

שלטון הפקידים ממשיך לשחק תפקיד, בזמן שאלו שאתם, ולא שליח, בחרתם לייצגכם – נותרים להם בלשכה מפוארת ובחלל הנוח של רכב השרד, אבל נעדרים כל יכולת לעשות שינוי אמיתי ומהותי במשרד. שינוי כזה, ככל הנראה, לא יעשה טוב לאלו שיישארו כאן הרבה אחריהם.