על צמיחה ופערים - הטפטוף כלפי מעלה

אפרים דוידי סבור שפירות הצמיחה לא "מטפטפים מטה", אלא בדיוק להיפך. במקרה של העשירים לא מדובר כלל בטפטוף אלא בשטפון מזומנים

אפרים דוידי
16/12/2007

ישראל מצויה בשנה החמישית של צמיחה כלכלית רצופה, אך הפערים החברתיים אינם מצטמצמים. ההבטחה של הפוליטיקאים, כי פירות הצמיחה סופם "לטפטף כלפי מטה" אינה מתגשמת. הטפטוף הוא כלפי מעלה, ובמקרים מסויימים כגון כשמדובר בבעלי ההון הגדולים (ה"אוליגרכים") לא מדובר בסתם טפטוף – אלא בשיטפון של מזומנים של ממש. כך עולה מהנתונים המוצגים בדו"ח השנתי "תמונת מצב חברתית "2007 של מרכז אדוה הרואה אור הבוקר (ראשון).

עוד עולה מהדו"ח סימן שאלה סביב הטענה, כי המדיניות הממשלתית הנהוגה כיום, המתמקדת רובה ככולה בהשגת צמיחה כלכלית גרידא, יש בה כדי לקדם את החברה הישראלית במגוון רחב של נושאים, ובהם חינוך והשכלה, בריאות וביטחון סוציאלי. הנתונים מצביעים על כך שישראל זקוקה למדיניות המשלבת חתירה לצמיחה יחד עם חתירה לחברה הוגנת, שוויונית וצודקת.

עוד בוואלה!

השתלת הכליה היתה רק תחילת הדרך: טור אישי על היום שאחרי

בשיתוף האגודה לזכויות החולה

צמיחה לא מאוזנת

הצמיחה בישראל היא מאוד לא מאוזנת: בעשור האחרון, שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר נרשמו בענפי טכנולוגיית העילית ועוד יותר מכך, בענף הפיננסים והשירותים העסקיים. לעומת זאת, תוצר התעשיות המסורתיות ירד. הפערים בין הענפים השונים מתבטאים גם בתחום השכר: נתונים על התעשייה מעלים, כי עלות השכר הממוצעת בתעשיות הטכנולוגיה העלית עמדה בשנה שעברה, בממוצע, על 228 אלף שקל, בתעשיות טכנולוגיה מעורבת עילית על 180 אלף שקל, בתעשיות טכנולוגיה מעורבת מסורתית – על 120 אלף שקל, ובתעשיות טכנולוגיה מסורתית – על 100 אלף שקל.

תהליכים כלכליים אלה באים לידי ביטוי בחלוקת ההכנסות בישראל. בגל הצמיחה הנוכחי, רק שני העשירונים של השכירים הגבוהים, ובמיוחד העשירון העליון, הגדילו את חלקם בעוגת ההכנסות. חלקם של שני עשירונים אלה בעוגת ההכנסות גדל שנה אחר שנה, ל-44.2% בשנת 2004, ל-44.7% בשנת 2005, ול-44.8% בשנת 2006. חלקו של העשירון העליון לבדו, שב-1990 עמד על 24.4% מעוגת ההכנסות, הגיע בשנת 2006 ל-28.3%.

ועוד, בשנה שעברה ההכנסה החודשית הממוצעת של משק הבית בעשירון העליון עמדה על 41 אלף שקל - פי ארבעה כמעט, מן ההכנסה החודשית הממוצעת של משק בית בעשירון החמישי. לעומת זאת, חלקם של שבעת העשירונים הנמוכים ירד וחלקו של העשירון השמיני נותר כשהיה.

פערים במישור עדתי ולאומי

הגידול הבולט ביותר בתחום השכר נרשם בשכר המנהלים הבכירים. עלות השכר החודשית בחברות הגדולות עמדה בשנה שעברה על 845 אלף שקל. פירוש הדבר שמנהלים אלה השתכרו, לבדם, סכום הגבוה פי 21 מן ההכנסה החודשית הממוצעת של משק בית בעשירון העליון. לעומת זאת, השכר של רוב הישראלים נמוך, נמשכת המגמה של גידול העוני בקרב השכירים ויותר משליש העניים הם שכירים, כלומר העבודה לא מצילה מעוני. יתר על כן, בשעה ששכבת המנהלים מוסיפה ומרוויחה הון עתק, גדל מספר העובדים העניים.

פערי ההכנסות באים לידי ביטוי גם במישור העדתי והלאומי. נתוני השכר של שכירים עירוניים מראים כי רמת ההכנסה הנמוכה ביותר היא זו של אזרחי ישראל הערבים: בשנת 2006 היא עמדה על 70% מהממוצע. שכרם של יהודים מזרחים עמד על 103% מן הממוצע ושכרם של יהודים אשכנזים עמד על 139% מן הממוצע. כמו כן, גל הצמיחה הנוכחי גם אינו תורם לצמצום פערי השכר בין נשים לגברים. בשנה שעברה השכר החודשי הממוצע של נשים עמד על 63% משכר חודשי של גברים, ושכר ממוצע לשעה של נשים עמד על 84% משכר גברים לשעה.

יתכן וכאן טמונה הסיבה לשביתה הממושכת בבתי הספר העל-יסודיים שהסתיימה בשבוע שעבר: הצמיחה מטפטפת רק כלפי מעלה והממשלה, עושה דברם של בעלי ההון, פועלת ל"הגשמת כוח העבודה" על ידי הורדת השכר ("עלות העבודה", בלשון הכלכלנים) של העובדים. השביתה הארוכה וסיומה המוצלח מוכיחים שלרבים פשוט נמאס.

ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully