שכול וכישלון: הכנס שכמעט הפך ללינץ'

כל מי שעבר טירונות בסיסית יודע שכשהרובה טעון ודרוך, נגיעה קטנה על ההדק משחררת כדור. כל מה שאתה צריך זה את המקום המתאים, הרגע המתאים, להטעין את הנשק, לדרוך אותו ובום. לאחרונה גילינו פתאום שמצאנו את האשמים המרכזיים בהפסד של צה"ל במלחמה האחרונה - המשתמטים. הם לא ישראליים אמיתיים, הם לא חלק מהמדינה ואם רק הם היו מתגייסים, המזרח התיכון כולו היה בידינו.

בחלק מהטענות נגד ההשתמטות יש אמת. לא ייתכן ש- 26 אחוזים מהציבור לא יקחו חלק בנטל של ביטחון המדינה, ואם יש כל כך הרבה תלמידי חכמים שתורתם אומנותם אז אתם מוזמנים לקרוא לי מהיום הרבנית קוק. אך מכאן ועד לתקוף אותם באלימות כל כך קשה, כפי שקרה אתמול בכנס למאבק בהשתמטות שנערך אתמול במלון שרתון בתל אביב, המרחק הוא עצום, לפחות כמו מספר הקילומטרים בין רמת אביב ג' לבקו"ם. מה שהיה במרתף המלון הוא האצבע הקלה על ההדק בהתגלמותה. מצאנו את האשמים בצרותינו, אגרופי האורחים יגזרו את דינם.

ספק אם מארגני הכנס, אנשים טובים עם מטרות חיוביות, תיארו לעצמם שהאירוע יגמר מרחק יריקה מלינץ'. זה התחיל דווקא ברוגע. מירי בר און, מי שהחלה לפני מספר חודשים בהחתמת אנשים למניעת ההשתמטות, סיפרה את סיפורה. מספר האנשים שבאולם צמח מרגע לרגע וכלל עשרות רבות של הורים, חניכי תנועות נוער וגם מספר הורים שכולים, איש איש עלה ודיבר. אבל מרגע לרגע נדמה היה שניתן להחליף את השלטים של הפורום לשיוויון בנטל לשלטי הבחירות של 'שינוי' ואיש לא היה מרגיש. האשמות נגד החרדים המשתמטים מילאו את החדר, הטענות הקשות על כך שאם בית המשפט העליון אישר את חוק טל אזי הוא כבר לא רלוונטי, ההוד וההדר לחיילים הקרביים ומחיאות הכפיים הסוערות אותם קיבל אל"ם במיל' מזיד עבאס כשאמר שעל כל קסאם שנורה יש ל'הוריד' חלק מרצועת עזה עד עפר. ריח חריף של אבק שריפה מילא את החדר כאילו היה מטווח, אווירה מיליטנטית שלא היתה מביישת מצעד צבאי ורק חסר היה שלמקום ייקלע בטעות קצין צה"ל זוטר בכדי שהנוכחים יצחצחו את נעליו ויבריקו את דרגותיו.

ואז, באמצע הדברים של ד"ר אריק כרמון זה התחיל: קבוצה של פעילי שמאל פרצה לאולם ובהצגה מצויינת החלה ל'הכות' את אחד מפעיליה, כשברקע צעק חברו: "תעצרו אותו, הוא לא ישראלי, הוא לא התגייס". כל הנוכחים באולם היו בהלם למשך שניות ארוכות. "אנחנו לא ישראלים? הערבים הם לא ישראלים?" המשיך הפעיל לצעוק. איש לא זז ממקומו. ד"ר כרמון עמד ולא ידע מאיפה זה נפל עליו. אחד הראשונים להתעשת היה שלמה וישינסקי, שחקן ואב שכול שהיה במקום. מיד אחריו קמו הורים נוספים והחלו להכות באלימות את הפעילים ולגרור אותם מחוץ לאולם. חולצותיהם של הפעילים נקרעו, והנוכחים במקום החלו להתנפל על חלק מהפעילים כאילו מצאו את האשמים האמיתיים בצרות המדינה. כל מי שהצליח לסטור לפעילים עשה זאת, ואם ניתן גם לדחוף אותם באלימות קשה אז מה טוב. בזמן שהם נגררים בכח על ידי הנוכחים, שאי אפשר אלא להגדיר אותם כחמומי מוח, המשיכו האגרופים והסטירות, כשכל אותו הזמן צועקים הפרובוקטורים שהם אינם משתמשים באלימות אלא רק באו להשמיע את דברם.

זה לא ממש עזר להם. הגידופים נגדם המשיכו עד שאחרון השמאלנים הארורים נזרקו מהמלון. זה לא הספיק לאלי בן שם, יו"ר יד לבנים, שיחד עם עוד שניים מהנוכחים דחף פעיל לריצפה בחניון המלון, סטר לו בחוזקה, והצמיד אותו בכח לקרקע כאילו היה אחרון המבוקשים בקסבה של שכם. אילולא היו באיזור אנשים לעצור את המהומה, היינו זוכים לקרוא על האנרכיסטים ממלון שרתון כקורבנות הלינץ' הראשון נגד ההשתמטות.

תרצו או לא, שלמה וישינסקי נמנה על תוקפי הצעירים. אלי בן שם תקף גם הוא את הפעילים ביד קשה. כמוהם היו עוד לא מעט אנשים באולם אתמול שהחליטו שסטירה, אגרוף או בעיטה יגרמו לאנרכיסטים הצעירים לעלות כבר מחר על מדים ולהתגייס לגולני. וישינסקי ובן שם טוענים כי הם הותקפו קודם. הלוואי וכך היה. בפועל, שני ההורים השכולים התגלו כאנשים אלימים וכוחניים, ואין לי אלא לקוות שהמראות הקשים מאתמול היו מעידה חד פעמית ונדירה של השניים. אפילו אם אחד מהפעילים קרא לעבר וישינסקי 'נאצי' כפי שהוא טוען, אם צריך להזכיר לאדם כמו וישינסקי שאלימות היא לא הדרך, אז ההשתמטות היא הדבר האחרון שצריך להיות על סדר היום.

במדינה שלנו יש הרבה הערכה והוקרה להורים שכולים, ובצדק. מדובר באבות ואימהות ששלחו את בניהם להילחם בשדות הקרב בחזית, וקיבלו בתמורה דפיקה בדלת משלושה קצינים שהודיעו להם שעליהם לקבוע שעה להלוויה. אך עם זאת, שום אב שכול אינו שונה בחובותיו מכל אדם אחר במדינה הזו. אין להם זכות לקחת את החוק לידיים, ובטח לא לטעון לאחר מעשה כי הם היו אלה שהותקפו.

פעילי השמאל התפרצו לאולם, הסיגו את הגבול ועל כך הם צריכים להיענש. ואגב, על העונש צריך להחליט שופט או איש משטרה, לא אב שכול ולא פורום מאוד נרחב של פעילים תומכי גיוס, שהפכו אירוע חשוב שהיה יכול להוות אור חזק לסרבני גיוס, למקארתיזם חשוך ואלים.