בספרה "מצעד האיוולת" מתייחסת ההיסטוריונית ברברה טוכמן לתקיפה היפנית על הבסיס האמריקאי בפרל הארבור ב-1941, וכותבת כך: "יפן לא העלתה בדעתה כי ההשפעה של התקפה על פרל הארבור עשויה להיות לא הרס המוראל, אלא איחוד העם למלחמה. חלל ריק מוזר זה בהבנה נבע ממה שאפשר לכנות בשם 'בורות תרבותית', שהיא לעתים אחד ממרכיבי האיוולת".
בספר כותבת טוכמן גם על השליט התנ"כי המלך רחבעם, שהחליט להחמיר את עול העבודה שהטיל אביו המלך שלמה ("אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים") ובכך תרם לקריעת ממלכת ישראל. התנהגות נבונה יותר, סבורה טוכמן, הייתה אולי מונעת את סבלו המתמשך של עם ישראל.
ב-14 בדצמבר 1987, שבוע לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, נוסד ארגון חמאס. מאז הפך לאחד המרכיבים הבולטים במציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאז גם עשתה ישראל טעויות רבות בהתמודדות עימו, שניתן לייחס לבורות תרבותית ולקוצר רואי מדיני. 20 שנה עברו: אלו היו רגעי המפתח, הצמתים המרכזיים, ובעיקר המשגים הבולטים ביחסים עם הארגון.
הקמת חמאס
משך שנים תמכה ישראל באגודות האיסלמיות, בראשן חמאס, אשר הוקם על ידי השיח אחמד יאסין ופעילי האחים המוסלמים ברצועת עזה. ישראל סברה כי ארגונים אלו יחלישו את כוחה הציבורי של אש"ף.
ישראל נמנעה בשלבים הללו מפעילות כנגד חמאס ורדיפה אחרי אנשיו. הדבר מזכיר את תמיכתה של ארצות הברית בארגון אל-קאעידה, שפעל בשנות ה-80 נגד הכיבוש הסובייטי באפגניסטן. ישראל כמו ארצות הברית התעלמו ממטרות הארגונים הללו, מהאידיאולוגיה הדתית שלהם, ממהות קיומם. הן למדו על כך מאוחר יותר, מאוחר מדי, כשהארגונים הפכו לדומיננטיים במציאות העכשווית.
הגירוש ללבנון
במהלך האינתיפאדה הראשונה חטפו פעילי חמאס ורצחו את שוטר המג"ב ניסים טולדנו. לאחר שנמצאה גופתו, בדצמבר 92', החליטה ממשלת רבין לגרש 415 פעילי חמאס (ומעט פעילי ג'יהאד איסלמי) למרג' א-זוהור שבדרום לבנון.
המגורשים ניצלו את שהותם בלבנון על מנת ליצור קשרים עם פעילי חיזבאללה. מהם למדו אודות דרכים חדשות לפעילות מזוינת מול ישראל. היחסים שטוו פעילי החמאס עם חיזבאללה הניבו גם קשרים טובים עם אירן, שמאוחר יותר החלה תורמת כספים לארגון. כשתהילתו של חמאס התעצמה הוא הפך לימים לארגון לגיטימי המתחרה בחיזבאללה.
החיסולים
ככל שמנהיגי אש"ף הפכו פרגמטיים ונכונים להתפשרות, מנהיגי חמאס הלכו והקצינו. פעילי הארגון הדתי הבהירו כי אין לוותר על אף שעל מאדמת פלסטין ההיסטורית. והדרך הבולטת בה נאבק בכובש הייתה פיגועי טרור. הפיגועים הראשונים שביצע חמאס החלו בסוף שנות ה-80, עם הזמן השתכללו שיטות הפעולה והם נשאו אופי של פיגועי התאבדות במקומות הומי אדם בישראל.
בסוף העשור הקודם ותחילת הנוכחי נרשמו שיאים של פיגועי התאבדות, וישראל החליטה להיאבק בתופעה באמצעות חיסול פעילי הארגון. מאז ועד היום חוסלו מאות פעילים בחמאס, כשהבולטים בהם היו "המהנדס" יחיא עיאש, המנהיג הפוליטי עבד אל-עזיז רנתיסי, והמנהיג הרוחני יאסין. מבלי לדון בהיבטים המשפטיים של פעולות החיסול, הרי שהן לא הפחיתו את רמת הטרור אלא העצימו אותה לרמות חסרות תקדים, והובילו לגידולו של דור חדש של פעילים, משוכלל וקיצוני יותר. הסתבר שאפשר לחסל אנשים, אך לא מוטיבציה.
ההתנתקות
בשנת 2005 החליט חמאס לקדם את פעילותו הפוליטית. בינואר 2006 השתתף בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית- וזכה ברוב גדול. את כוחו הפוליטי שאב בין היתר מהשחיתות ברשות, שזוהתה עם בכירי פתח, ומהמאבק המזוין שניהל מול ישראל, שנתפס כגורם שהוביל לתוכנית ההתנתקות.
ההתנתקות הביאה לסיום השליטה במיליון וחצי פלסטינים, אך היא נעשתה באופן חד צדדי. לא נערך תיאום עם הצד הפלסטיני, לא נחתם הסדר ולא הושגו שום הבנות. לו היה ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, מבצע את התוכנית במסגרת הסכם עם פתח (ואולי עם גורמים בחמאס), ניתן להניח כי חמאס לא היה זוכה לפופולאריות האדירה. אולי אף ניתן היה להגיע להסכמה בנוגע להפסקת ירי הקסאמים.
המצור על עזה
מאז השתלטות חמאס על עזה ביוני 2007 מתייחסת ישראל אל הרצועה כאל "ישות עוינת". ישראל שינתה את הסדרי התנועה בחמשת מעברי הגבול של עזה, והיא אינה מתירה מעבר של אנשים או סחורות מעזה לישראל ולהפך (מלבד מקרים חריגים). סגירת המעברים מובילה להתמוטטות עסקים, אבטלה מאמירה, מוות של חולים ותסכול מצטבר.
משיחות עם תושבי עזה, ועם חבריהם ובני משפחותיהם בגדה, עולה כי הכעס אינו מופנה כלפי חמאס כמו לכיוון ישראל. התושבים חשים כי הם משלמים את המחיר על לא עוול בכפם: ישראל מנסה לפגוע בחמאס, אך היא פוגעת במיליון וחצי אזרחים, וככל שהימים עוברים שנאתם לישראל גוברת. באחרונה חוזרים ונשמעים קולות מצד חמאס ל"הודנה" עם ישראל. בארגון משוועים לסוג של דיאלוג עם המערב. בינתיים ישראל בוחרת להתעלם: ההיסטוריה תשפוט את התבונה המדינית וההבנה התרבותית שמגלים קברניטי המדינה.