העולם השתנה ומערכת החינוך נשארה במקום. כדי להישאר רלוונטית לחברה ולנוער שלנו, מערכת החינוך יכולה וצריכה להשתנות. הכנסת תחרות למערכת החינוך יכולה להשיב לה את כוח האדם האיכותי. זה עבד בשוודיה, וזה יכול לעבוד גם פה.
כל מי שזכה, כמוני, באמא מורה, לא היה צריך לחכות לשביתת המורים האחרונה כדי להבין את מצב מערכת החינוך בישראל. הוא היה צריך רק להקשיב בארוחות של יום שישי. "אם הייתי יכולה לבחור שוב הייתי הולכת להיות מעצבת פנים או אדריכלית", אומרת אמא, ששייכת לדור שלפני המבול - הדור שבו בחנות היה רק חלב אחד, לחם אחיד ושוקולד פרה. הוראה היתה בחירה כמעט אוטומטית מתוך מגוון המקצועות המצומצם של טרום עידן הגלובליזציה. זה לא אומר שהיא לא יכולה להתחרט.
בעשרים השנים האחרונות עברה ישראל שינוי אדיר. המעבר האטי אך העקבי מהעולם הסטטי של המדינה שידה בכל למודל כלכלת השוק שינה מן הקצה אל הקצה לא רק את המצב החומרי שאנחנו חיים בו, אלה גם את המצב הנפשי. הצעירים שנולדו לתוך העולם הזה יודעים שאת הקוטג', את מכונת כביסה, את העבודה או את הייעוד שלהם בחיים הם צריכים ויכולים לבחור. את חלקם זה בילבל. הקול הפנימי דחף אותם לאשרמים בהודו, לחזרה בתשובה או לקיבוץ נאות סמדר. אחרים השלימו עם העובדה שהעולם הוא מגרש משחקים פתוח וחיפשו מסגרות שיאתגרו אותם, מסגרות שמתוכן יוכלו לשנות את העולם.
אלה הקימו אלפי סטארט-אפים חצופים שנהפכו ברבות הימים לצ'ק פוינט, מיראבליס ועוד מאות חברות שמרכיבות תעשיית היי-טק ששנייה רק לזו של ארה"ב. הם כבשו את ספסליהן של האוניברסיטאות הטובות בעולם והובילו מחקרים ומחלקות. הם נמצאים בנדל"ן במזרח אירופה, בחברות השקעות בינלאומיות, בעיצוב פנים, ולמעשה בכל מקום שנותן להם הזדמנות לפרוש כנפיים, לממש ולבטא את עצמם, ליהנות מאוויר הפסגות המשכר של עידן ההזדמנויות הבלתי מוגבלות.
מצב החינוך הוא לא בעיה ישראלית אלא בעיה עולמית. בכל רחבי העולם המפותח גדלו תקציבי החינוך הציבורי בעשור האחרון ללא תוצאות. ציוני התלמידים במבחנים בינלאומיים לא מרקיעי שחקים, בלשון המעטה. לבקשת OECD נענתה חברת הייעוץ מקנזי לאתגר ולאחר מחקר ארוך ומעמיק גילתה - למרבה הפלא - שהדרך למערכת חינוך טובה עוברת קודם כל בגיוס אנשים טובים.
"הייתי רוצה להיות מורה, אבל..."
עודד הוא אחד מחברי הטובים ביותר. בזכות ציוות אקראי לחדר משותף בשנת שירות, זכיתי להכיר את אחד מהאנשים היותר מצחיקים, חכמים וערכיים. כיום הוא לומד משפטים במרכז הבינתחומי. "זה לא רק שהשכר מגוחך, אני רוצה גם לעשות משהו עם החיים שלי". את זמנו הפנוי הוא מבלה בארגון בהתנדבות של קבוצת לימוד במכינה קדם צבאית בתל אביב ובעבודה עם נוער. בעתיד הוא יהיה כנראה עורך דין מסחרי.
עודד הוא סימפטום. עשרות אלפי צעירים עם אש בעיניים, שלא בחרו במקום הטבעי להם לשנות ממנו את העולם, הם כבר תופעה. תופעה מדאיגה. תופעה שמאיימת להטביע את החינוך שלנו.
בזמן שהעולם רץ קדימה, משרד החינוך נשאר במקום. התשובה שלו לתזזיתיות של עידן ההזדמנויות הבלתי מוגבלות היא קפה בכוסות קל-קר בחדר המורים, שכר אחיד, קידום על פי ותק ותוכניות לימודים ותקנים המוכתבים על ידי מנגנון ביורוקרטי ריכוזי. במנגנון זה שבויים הורים, תלמידים ומורים. במצב הנוכחי, הם, החיים את תוצאות ההחלטות האלה, עומדים חסרי יכולת אמיתית להשפיע על המציאות החינוכית.
בשנות החמישים הציע הכלכלן זוכה פרס נובל מילטון פרידמן, במאמר "תפקיד הממשלה בחינוך", הסדר אלטרנטיווי לחינוך. בהסדר זה, הנקרא שיטת השוברים, מועברת למעשה השליטה בחינוך מהביורוקרטיה להורים ולמורים. לאנשים שחיים חינוך. בשיטת השוברים משרד החינוך כבר לא מנהל את החינוך. הוא אחראי אך ורק להבטחת הזכות של כל ילד וילד לחינוך. אחריות מימונית. את הפעלת החינוך וניהולו, אותו מנגנון אדיר הבולע מיליארדים, מחליפים ההורים. צבא של מיליוני מפקחים-מתנדבים חדורי תחושת שליחות.
ההורים מקבלים שוברים המיועדים לחינוך, שובר בגין כל אחד מהילדים בגיל בית ספר. את השובר ימסרו ההורים לבית הספר שאליו יבחרו לשלוח את ילדיהם. בהמשך יקבל כל מוסד כסף ממשרד החינוך על פי כמות השוברים שיש לו. השוברים מייצגים למעשה את תקציב החינוך שמחולק כעת בצורה דמוקרטית, על פי רצונם ושיפוטם של ההורים - ולא בצורה ריכוזית על פי גחמותיהם ורצונם של פקידים ופוליטיקאים.
בית הספר שמקבל שוברים לא חייב להיות ציבורי. למעשה, כל אחד יכול לפתוח בית ספר, להציע תוכניות לימודיות חדשניות, לשכור מורים, להמציא פעילויות העשרה וחוגים. כל אחד יכול לחלום וליצור את המודל החינוכי שלו ולהצליח או ליפול על פי גזר דינם של ההורים. ירצו - ישלחו אליו את הילד שלהם, לא ירצו - בית הספר ייאלץ להיסגר או להשתנות.
עשרות אלפי צעירים מוכשרים יסתערו כמעט בן לילה על החינוך בישראל. הם יגיעו מההיי-טק, מהתעשייה, ממשרדי עורכי הדין ומהאשרמים. אמא שלהם תדחוף אותם להיות מורים במערכת החינוך החדשה, מערכת שמתגמלת ובוחנת אותם לא על פי ההסכמים הקיבוציים שמשיג רן ארז אלא על פי יכולת אישית והצטיינות; מערכת שמנוהלת לא על ידי ביורוקרטיה אלא על ידי גלים של כישרון, יצירתיות ותעוזה שיציפו את מסדרונות בתי הספר ויתחילו תקופה חדשה, תור זהב של החינוך הישראלי.
זה לא בשמים. בהולנד, אירלנד, ארה"ב וצ'ילה פועלות כיום גרסאות שונות של שיטת השוברים. בשוודיה, שבה פועלת השיטה מאז 92', היא זוכה לפופולריות ולהצלחה עצומה. כ-13% מהתלמידים בחינוך העל יסודי השוודי לומדים כיום בבתי ספר פרטיים, תוצר של שיטת השוברים. גם בתי הספר הציבוריים נאלצו להשתפר כדי לעמוד בסטנדרטים החדשים.
למרות מצב מערכת ההשכלה בישראל, אני מרשה לעצמי מעט אופטימיות זהירה. כשם שאפשרויות הבחירה והתחרות הובילו את ישראל לשגשוג והישגים חסרי תקדים בהיי-טק, בתעשייה ובכלכלה - כך יכולה פתיחת תחום החינוך ליזמות ולתחרות להוביל למציאות אחרת. הדרך ללא מוצא שאליה הגיעה מערכת החינוך היא גם טרגדיה וגם הזדמנות - הזדמנות לרפורמה שתשחרר את כוחות היצירה והכישרון שטמונים בחברה שלנו לטובת מערכת חינוך שהיא סמל למצוינות. מערכת חינוך שאמא תרצה שנעבוד בה.
* הכותב הוא מרצה ועמית במרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי