דברים שבלב

כשמיקי דורסמן חלם בקיץ על קבוצת החלומות שלו, הגשמת הפנטזיה הותאמה במיוחד למשחק הזה: כשמכבי תל אביב תגיע לחולון, היא תמצא מולה חבורה מוכשרת, אתלטית ואינטליגנטית עד כמה שאפשר, שבשלבי ההתגוששות תקבל סיוע נוסף משניים-שלושה שחקנים טריים שישאירו אותה בתמונה עד הבאזר האחרון. רק דבר אחד לא נלקח בחשבון במזימה של הבעלים החולוני, מעבר לדממה המעיקה באולם – סף השבירה הנמוך של הצהובים, שהפך את הדרמה מול האלופה לתסריט שאפשר היה לצפות מראש.

הסגל הסופר-עמוק של דורסמן נבנה באמת במיוחד למשחק הזה, ולראייה ההתנחלות הארוכה על הפרקט בפתיחה של טנוקה בירד, הסנטר הכבד שמול אשקלון שיחק בקושי 2 דקות. על קבלת הפנים המהוססת לאלופה, שכללה איבודי כדור וחוסר אנרגיה בפתיחה, חיפה בשלב ראשון טרה סימונס החד, כשאחריו היו אלה פי ג'יי טאקר האקספלוסיבי ואריק קמבל היציב והטוב, שדרסו את הצהובים במחצית השניה בהתקפות מעבר ומתפרצות בניצוחו של מורן רוט. עם חלוקת דקות כמעט מושלמת מצידו של דורסמן, מכבי של אתמול פשוט לא יכולה היתה להתקרב.

ההישג של חולון ודורסמן גדול לא רק בשל חסרונם של 3000 ספקי המוטיבציה, אלא גם בשל הבעייתיות היחסית של הקבוצה המוכשרת הזו בשל החוק הרוסי. ללא גוני יזרעאלי הפצוע, תלויה חולון באופן כמעט מוחלט ברכז מורן רוט, שיציאתו בשלוש עבירות באמצע הרבע השני שלחה למגרש את מאליק דיקסון – וחייבה את המאמן להשאיר על הספסל את אחד המוציאים לפועל שלו. אלא שגם ביום חלש של עמית תמיר, טוני ווישהאם ואפילו דיקסון עצמו, הספיקה לחולון ריצה של 0:9 לפני ההפסקה כדי לשבור את הצהובים.

וכשמכבי לא מנסה אפילו להדביק לרוט את שתי העבירות הנותרות, שהיו מסבכות את המארחת, גם השליטה של ריאן לקסר הקשיש מתחת לסל עמוס השמות והאגו של מכבי לא יכולה ממש להפתיע. ככה זה כשיש לך יתרון ברור במרכיב הכי חשוב בספורט – הלב.

אווירת הנכאים באולם הפחים השומם והקפוא הביאה גם לפתיחה נטולת האנרגיות, אבל מסתבר שדיכאון הוא מנת חלקה של מכבי תל אביב ללא קשר לכמות הקהל ביציעים. אלא שהקבוצה שהשליכה הקיץ את נוון ספאחיה, שסומן כנביא הכישלון הכללי של העונה הקודמת, לא למדה כנראה דבר. הסגל הנוכחי אמנם מוכשר יותר, אבל חוסר הסדר והכיוון נראים על פניהם של כל אחד מלובשי הגופיות על הפרקט, ואלו החנוטים בחליפות על הספסל.

ללא בעיית מרכוס פייזר, שנשאר חולה בביתו, הלך קטש בפתיחה עם וויל ביינום ו-וונטיגו קאמינגס בחמישייה, בסוג של ניסיון לפתור בו-זמנית את בעיית המנהיגות של כל אחד מהם בנפרד. בשבע הדקות הללו מכבי דווקא הובילה 12:17, אבל המאמן כבר לא חזר על הקונספציה.

ובאין שמחת חיים, מנהיגות או שמץ של סיכוי לחזרת הביטחון, עמדה מכבי בהתקפה כששחקניה מתקשים למצוא את הידית החמה, או ידית בכלל. וכך, כשאף אחד מהשחקנים הנוצצים על הפרקט לא לוקח אחריות, הספסל בהלם ואפילו סותם החורים טרנס מוריס ביום שחור, ההתפרקות לא איחרה לבוא כשמכבי ניצלת ממפלה רק בזכות הנחישות של אלכס גרסיה, השחקן האחרון שעודד קטש יכול לבנות עליו.

דרק שארפ דיבר בסיום על בעיה מנטאלית של הצהובים, ואין כמו הקפטן הותיק ורב הניסיון כדי לאבחן את המצב. אולי עכשיו ישתחררו במכבי מתחושות השווא שהכניס בהם הניצחון על אריס סלוניקי, שהוכיח שוב כמה נמוך יורד היורוליג בשנים האחרונות. אם בפעם השניה תוך שבוע קורסת האלופה הגאה מול קבוצה ישראלית שלא נזקקת למשחק שיא, ו-17 איבודי הכדור של חולון הם רק נתון אחד מכמה שמוכיחים זאת, הרי שמכבי בצרות צרורות. כאלה שגם ניצחון צפוי בלה מאן ביום חמישי לא יפתור.

למרות מאזן מוזר של מאה אחוזי הצלחה במשחקי הבית ורצף הפסדים במשחקי החוץ בליגה ובאירופה מתחילת העונה, נחה לה הפועל ירושלים במקום הראשון בטבלה, לפחות עד השלמת המשחק החסר של מכבי תל אביב. אלא שבחינה מעט יותר מדוקדקת של המספרים ממלחה מעלה לא מעט דאגות לגבי הדרך שעברה הקבוצה עד כה, ובעיקר לגבי זו שעוד מצפה לה.

ירושלים בנתה הקיץ סגל עמוק במיוחד, שכולל גם את קאדר הישראלים אולי המפואר בתולדותיה. בפועל, שתי הנקודות האלה, שבאות לידי ביטוי בצורה הפוכה, הן המאפיינות העיקריות של הדאגות באדום.

דן שמיר ייצב די מהר את החמישייה שלו, אבל הסתמכות כמעט מוחלטת על חבריה, שקשורה גם לבעיית הזרים אליה נגיע בהמשך, ממקמת את ירושלים במקום הלפני אחרון בליגה בתרומת הספסל – מאפיין עיקרי של קבוצות תחתית. שחקני הספסל של מלחה נמצאים על הפרקט רק 28 אחוז מהמשחק (אחרונה גלבוע/עפולה עם 27.5 אחוז), ותורמים רק 23 אחוז מהנקודות (אחרונה רמת גן עם 23.1 אחוז). רק לשם ההשוואה, במכבי תל אביב קולעים שחקני הספסל 47 אחוז מהנקודות ב-47 אחוזים מזמן המשחק, בחולון 36 נקודות ב-38 אחוזים. שיא השפל של הספסל האדום היה בניצחון הביתי במחזור החמישי על מכבי ראשון לציון, אז תרם 6 נקודות בלבד ב-46 דקות.

אלא שהבעיה המרכזית של האדומים קשורה לתרומת הזרים, שמסתפקים בפרורי דקות לאור דקות המשחק של ג'יימי ארנולד, טימי באוורס וגיא פניני, שמשחקים מעל 30 דקות לערב, ודרור חג'ג' שעלה ל-25 מרגע שנכנס לחמישייה. הזרים של דן שמיר ממוקמים במקום האחרון ובפער אדיר בתרומת זרים לקבוצה: הם קולעים רק 39.3 מהנקודות של ירושלים ב-39 אחוז בלבד מהדקות. ובשביל זה לא צריך זרים. אם לוקחים בחשבון את התרומה הנאה מתחילת העונה של טימי באוורס, שעומד על 15.2 נקודות למשחק (66 אחוז לשתיים ו-44 אחוז לשלוש) ב-33.2 דקות (המוביל בירושלים בתחום הזה), הרי שהתרומה של ראמל קארי, מרכוס סלוטר ואנתוני רוברסון (שהחליף את וויל בלילוק), מתגמדת עוד יותר.

לקראת המשך העונה, יהיה דן שמיר חייב למצוא פיתרון לבעיית הזרים שלו, שגורמת לעומס על שחקני החמישייה. כי בקצב הזה הם לא יוכלו להמשיך – לא החמישייה, לא המאמן ובטח לא הזרים.