סילבן שלום למד "להאמין לערבים". ולביבי?

מרחק צעדים ספורים מלשכתו של ח"כ סילבן שלום במשכן הכנסת בירושלים, נמצא משרדו של יו"ר האופוזיציה וחברו למפלגה, בנימין נתניהו. זהו מרחק ששלום לא גמע זמן ארוך. מאז המפלה בבחירות האחרונות שרר בין שני האישים קרע עמוק וחריף, רוויי השמצות, שבבסיסו כמובן המאבק העתידי על ראשות התנועה. קריאה של המפה הפוליטית העכשווית, ותיווכו של חברם לסיעה רובי ריבלין, הביאה את שלום לעשות את כברת הדרך אל החדר של נתניהו. החל מהשבוע מדובר שוב בבעלי ברית. אידיאולוגיים כמובן.


הרצון לחזור לאחוז בהגה השלטון גרם לשלום "לשלב ידיים" עם יריבו האיום מבית, בדרך לכיסא בממשלה הבאה - נבואה שנראית ריאלית בהתחשב בסקרים האחרונים. "יש לנו הסכמה על שני דברים ברורים", מתחיל שלום להסביר בהתייחסו לשולם עם ביבי. "הראשון: צריך להפיל את הממשלה. השני: צריכים להיות מאוחדים". אבל כאן שלום נעצר. כשמנסים לדלות ממנו פרטים נוספים על יחסיו עם נתניהו, המכנה המשותף הערכי האמיץ ביניהם ותוכניותיהם המשותפות, הוא אומר שהוא "לא רוצה לדבר על זה".

כן, זה קצת מבלבל להיות סילבן שלום בימים אלה. לא פשוט לנסח מחדש את מקומך במפה הפוליטית. שנים ספורות אחרי שהליכוד הוכה בשל מחדלי מרכז המפלגה וניכורו מציבור בוחריו, שלום מנסה לתקוף היום את הכנסת הנוכחית ולטעון כי דוקא "הכנסת הזו שונה מכל קודמותיה; כמעט שני שלישים מחברי הכנסת לא נבחרו במפלגותיהם, וכתוצאה מכך הכנסת לא מושפעת מהלכי הרוח הציבוריים. זה מביא להעדר היזון חוזר עם הציבור".

את הממשלה שלום צריך לאגף היום מימין: "הראשון שצריך לפרוש ממנה זה איווט", הוא מסביר, "שאף אחד לא מבין מה הוא עושה עדיין בקואליציה. לאחריו ש"ס צריכים לצאת, הגמלאים, וחלק גדול מקדימה שלא רואה עצמו שותף לדרכו של ראש הממשלה".

בהתייחסו לזירה הבינלאומית של ישראל ולהתרחשויות האחרונות, שלום חובש את כובע שר החוץ המתון לשעבר. גם כאן הוא צריך למצוא קול משלו, וזה לא פשוט: "מצד אחד, אי השתתפותה של ישראל בוועידה היה גורם לנזק בינלאומי כבד כי ישראל הייתה מואשמת בהכשלתה. גם הגעתן של מדינות ערב המתונות היה דבר חשוב. שאל אותי מישהו לפני כמה ימים אם לבי אינו נחמץ לנוכח הפסגה", הוא מספר. "עניתי לו בתגובה כי אני שמח לראות פרי לעמלי. החלוקה בין מדינות ערב המתונות לבין ציר הרשע היא בדיוק זו שאני עשיתי בשנת 2003", הוא מתעלם בלי בעיה מזכויות הקופירייטרינג של ג'ורג' בוש. "אז אף אחד לא קיבל את האבחנה הזו בתוך העולם הערבי. הבדלתי בין אירן וסוריה מצד אחד, ומדינות הציר המתון מצד שני. עשיתי את זה כדי שלא יהיה מצב שיידברו עם המדינות הקיצוניות".

אז האם סילבן שלום מתבונן מהצד בסיפוק על אנאפוליס? חס וחלילה.
דוקא את מה שנתפס כהישג היחיד של הועידה- הוא מחויב לבקר. "העולם הערבי המתון שילם מחיר כבד מאוד לאורך השנים בעקבות שמירה על מתינותו. אם אותן מדינות יראו שסוריה, שלא משנה את עמדתה, זוכה לכזה חיבוק מצד ישראל וארצות הברית, מדוע עליהם לשמור על המתינות שלהם להבא?"

על האישים המרכזיים של ההצגה באנאפוליס דעתו קצת יותר ברורה: "מדובר בשלושה ברווזים צולעים, שמדברים ב'נדמה לי'. בוש כבר נמצא בשלהי כהונתו, ברשות הפלסטינית חמאס אמר שאבו מאזן לא מעניין אותם בכלל, ואצלנו - הרי אם אולמרט לא יקבל את הפשרה זה יגרום לפיצוץ. ואם הוא יקבל - לא יהיה לו מנדט".

אז מה עושים? "פגשתי את ראש הממשלה לפני שטס לאנאפוליס. אמרתי לו שאני מאמין לערבים", הוא חושף. "למדתי לכבד אותם ולהאמין להם כי הם אומרים בדיוק את מה שהם חושבים. אבו מאזן וסלאם פיאד הם אנשי שלום, שלא כמו ערפאת. אבל", וכאן מגיע אותו אבל בלי נמנע : "התנאים שהם מציבים הם בלתי אפשריים. כשאבו מאזן אומר 'מדינה פלסטינית בגבולות 67, שבירתה ירושלים', אילו מסוג התנאים שאינם קבילים".

כשהוא נשאל על שחרור האסירים השבוע, חוזר שלום ללבוש את הכובע הניצי. "אני לא חושב שלא צריך לעשות מחוות למען הצד השני. אבל לא כשהן כולן חד צדדיות. כבר היינו בסרט הזה בעבר, כששמענו שהשוטרים הפלסטינים אחראים לרציחתו של עידו זולדן". לשם ביסוס טענותיו, הוא מחזיר את הסרט עשרים שנים אחורה. "הראשונים שהתחילו באינתיפאדה השנייה היו הרי כוחות הביטחון הפלסטינים. אז מה אומרת הממשלה: 'ניתן להם כסף, שריוניות, נשחרר להם אסירים ויהיה בסדר?' זה חוזר חלילה באותו המסלול בדיוק, ותמיד התוצאה היא הפוכה. זה לא היה נכון לשחרר אסירים שוב, וזה משדר מסר מוטעה".

בהיעדר בשורה אסטרטגית מספסלי האופוזיציה, הבחירה האסטרגית של שלום והליכוד נכון להרגע היא ניגוחו של יושב ראש מפלגת העבודה אהוד ברק. "ברק יצטרך לתת דין וחשבון מפורט לציבור על איך הוא מתנער מהתחייבותו לבוחר", מנפנף שלום בטיקט היושרה הציבורית. חשוב לו לדקלם את נאומו של ברק, לפיו "'לא משנה מה תהיה התוצאה, אם פרסום דו"ח וינוגרד נסיים את שותפותינו בממשלה'. אלו היו דברים ברורים וחד משמעיים. אנאפוליס נתנה לברק את הסולם לרדת מהעץ הזה. עכשיו הוא יאמר הרי, 'איך אפשר לפרוש מהממשלה כשיש תהליך פיוס היסטורי, אנחנו, מפלגת השלום, ניתן יד לקריסת התהליך המדיני' רחמנא לצלן?". בעוד שבועות קצרים, עם פרסום דו"ח וינוגרד הסופי, ברק צריך להיות מחוץ לממשלה. הוא נתן התחייבות לא רק לחברי מפלגת העבודה, אלא לציבור כולו". ובנימה אופטימית זו, חזרת הליכוד לשולחן ממשלה נראית קרובה מתמיד.