מורה אחד שלא נכנע

"באליאנס החליטו לא לבוא לבית ספר. בעירוני ה' ילמדו", מעדכנת עדי, שחזרה מסבב טלפונים. הסלון של שרונה, אליו התקבצה חבורה של מורים שובתים בתיכון תל אביבי, נראה כמו מטה של פוליטיקאי ביום בחירות עם עדכונים שוטפים לגבי נתוני ההצבעה. רק לפני מספר רגעים הם קיבלו החלטה לא לחזור לבית ספר במקרה שיוצאו צווי מניעה ועכשיו צריך לוודא שהם לא לבד במערכה. עמוס רבן מגיח מהמרפסת ובפיו בשורה נוספת: "גם עירוני א' איתנו". המהלך צובר תאוצה, והתחושה בחדר היא שאפשר יהיה להציג לציבור מפגן מחאה אפקטיבי. את החרדה מהמחיר האישי ואת ייסורי המצפון הם מנסים לשים בצד.

רבן (28), תל אביבי, הוא באופן לא פורמלי מנהל המטה. אני מחזיר אותו לשקט של המרפסת בניסיון לברר לאן נושבות הרוחות. ב 50 ימים של שביתה הוא הספיק כבר להיכנס לים (כי החינוך טובע), לחסום עשרות כבישים (כי החינוך תקוע) ואפילו לשבות שבוע רעב בירושלים (כי מוכרחים לזעזע). מה שהכי מדהים בסיפור שלו הוא שמאחורי המעשים האלו עומד גבר עם פז"ם של שלושה שבועות בהוראה. הוא הצטרף למערכת בתחילת השנה הנוכחית ומיד הגיעה השביתה. מאז הוא עמוק בתוך המחאה, יחד עם קבוצה של מורים מכל הארץ שאחראית להתסיס את השטח. ביום ראשון הוא השתתף בישיבה הארצית של ועדי המורים שדנה באפשרות שבית הדין יכריח את המורים לשוב לעבוד. אותה ישיבה שבה רן ארז יצא החוצה, ונתן כביכול למורים עצמם לקבל את ההחלטה, מהטעם שהארגון עצמו חייב לכבד את החוק.

"הכל ווסת ע"י הארגון", מודה רבן, "כך שנקבל את ההחלטה הנכונה. כלומר, שלא נבוא לבית הספר. הציגו בפנינו מהתחלה את כל השתלשלות הסכסוך, שנתיים אחורה, וזה חימם אותנו מחדש על הממשלה. אין מה להגיד, זה עבד חזק". מקובל להניח שצווי מניעה מסמלים תבוסה למורים, אבל רבן רואה בהם צעד חיובי, כמעט הכרחי לפריצת דרך. "השביתה תקועה. אף צד לא מוכן לזוז. צווי מניעה יאלצו את המורים לחצות קווים אדומים וזה יוריד את המיקוד הציבורי מרן ארז. זה כבר לא יהיה הסיפור של פרובוקטור צעקן, אלא של אלפי מורים שמוכנים לשלם מחיר כבד בשביל להשיג תנאי עבודה חדשים".

נניח שאתה צודק ואכן שכנעתם את הציבור שהמאבק בנפשכם, ואז מה?

"בסופו של דבר כל המהלך נועד להפעיל לחץ על אולמרט להתערב. בלעדיו, אין סיכוי למפנה. צריך להבין: יש כאן מאבק אידיאולוגי מול פקידי אוצר, חסידים קיצוניים של כלכלת שוק ורמיסת השירות הציבורי, שלא יכולים להבין שחינוך זו לא רק הוצאה כספית אלא השקעה לטווח ארוך. זה בכלל לא משנה כמה עוד ימשיכו להתדיין - אי אפשר לגשר על הפער הזה. אולמרט הוא היחידי שיכול להכתיב לאוצר ראייה אחרת ולנהל מו"מ באמת".

בוא נלך צעד קדימה ונניח שאולמרט יתערב. תרשה לי להציע ראייה אחרת שאתם מתעלמים ממנה: האוצר מתעקש על העלאת שכר כחלק מרפורמה, כי הוא חושש שאחרת הוא נותן פתח לאנרכיה רוחבית, עם סכסוכי עבודה מהרופאים ועד אחרוני העובדים הסוציאליים. זה העניין האמיתי ועל זה גם אולמרט לא יוכל לוותר, מתוך דאגה כנה ליציבות המשק.

"זה לכאורה נכון, אבל מי יצר את התלות הזו בין המגזרים? זו לא גזרה משמיים. שוב, הכל מתחיל באידיאולוגיה, שיצרה מערכת סבוכה של קשרים בכדי למנוע בעצם כל אפשרות לשינוי מהותי בשכר העובדים. במקרה של המורים ברור לכולם שצריכה להיות מהפכה, אבל לאוצר נוח להיאחז בזה בשביל למנוע שינוי. אבל

אתה יודע מה, אני אהיה לארג' איתם. בניגוד לעמדת הארגון, אם זה היה תלוי בי אני מוותר על דרישות השכר. אם הם יקבלו את הדרישות שלנו לגבי החזר השעות והקטנת הכיתות, אני חותם על המקום".

אתה יודע מה הם אומרים על זה? שזה לא עניינכם. שמספר התלמידים בכיתה זה חלק ממדיניות לגיטימית של ממשלה, לא מאבק לארגון עובדים.

"ממש לא. ההגדלה ההדרגתית במספר התלמידים בכיתה, שנובעת אך רק משיקולים תקציביים צרים, היא הרעה מובהקת בתנאי עבודה. ולגבי הקיצוץ בשעות לימוד, תראה מה קרה פה. חתכו באופן גס כמות מאסיבית של שעות בשנים האחרונות, אבל לא הורידו בהיקף החומר שנדרש לבגרות. ואז מה? המורים, מתוך חרדה לתלמידים ומחויבות למקצוע, מחזירים את השעות האלו על חשבונם הפרטי בתגבורים בחופשות".

"תראה", מוסיף רבן, "אני מודע לזה שרן ארז נתפס כעקשן שמטפס על סולמות שאי אפשר לרדת מהם. חשוב שהציבור יבין עד כמה הדרישות האלו צנועות. בכל ההיבטים של המו"מ לא מדובר אפילו בתביעה לשיפור כלשהו, אלא בהחזרת המצב לקדמותו, זה הכל. ולכן גם ההתעקשות שזה יעוגן בהסכמים ולא יישאר ברמה של החלטת ממשלה מעורפלת"

רבן, גבר כחוש וממושקף, עדין, מאופק, הכי רחוק מעמיר פרץ ורן ארז שאתם יכולים לדמיין, מודה שמעבר לכל הדרישות האופרטיביות יש כאן מאבק על כבוד. ציבור גדול ששמר בבטן השפלה מתמשכת, ועכשיו כל התסכול שלו יוצא החוצה. הוא עצמו עוד לא הספיק לבדוק פעם אחת בחייו שיעורי בית, אבל מכיר היטב את תחושת ההשפלה מילדותו. סבתו מורה בפנסיה, אמו היא מורה ותיקה שאיבדה את קולה תודות למאמץ יתר של מיתרי הקול והוגדרה כנכת עבודה. במידה רבה הוא נושא את עלבונה שלה יותר מאשר את עלבונו שלו, כשהוא מדבר על הזלזול של הממשלה. "המסר הוא שאנחנו עובדים מעט. שאנחנו בעצם עצלנים חצופים שרוצים העלאה במשכורת. אין טיפת מודעות למורכבות, להוליסטיות של המקצוע הזה, שלא ניתן לכמת את המחויבות שנדרשת ממנו בשעות עבודה".

לרבן, שבצוות המורים אומרים עליו בהומור שיהיה חבר כנסת עוד לפני שילמד יום נוסף, יש גם הרבה ביקורת פנימית, על הארגון שמייצג אותו. "רן ארז דיבר על השביתה הגדולה במשך שנה וחצי אבל נערך אליה רע מאוד. אין חמ"ל מסודר, אין צוותי פעולה, אין הסברה. למה הוא מדבר כל הזמן? למה רק הוא בחזית? צריך היה להיות דובר, צעיר, תל אביבי, שיודע להתנהל מול התקשורת ולדבר בשפתה. כל הדברים הטובים שכבר הצלחנו להחדיר למערכות המדיה נעשו ע"י התארגנות מאולתרת של מורים מהשטח".

בצל המאבק הגדול מול הממשלה, מתרחש, מסביר רבן, מאבק בין דורי, שרק נמצא בתחילתו, בין הגווארדיה הוותיקה של הארגון והמורים בשטח. "מדברים כל הזמן על הגיל הממוצע הגבוה של המורים, אבל מי שמוביל את המחאה הם מורים צעירים בתחילת הדרך". העימות הזה בתוך ציבור המורים, לדבריו, הוא חריף ועקרוני וקשור לתנאי ההעסקה של מורים בארץ. "חייבת לבוא בסופו של דבר רפורמה. השוויון המוחלט שקיים היום בין המורים הוא מגוחך, סוציאליזם ארכאי. כל הנושא של קביעות, שכר, צריך להיפתח לכיוון של דיפרנציאציה. מי שמוכיח את עצמו, צריך לקבל יותר, אחרת המקצוע הזה לעולם לא יהיה אטרקטיבי ולא ימשוך אליו כוחות רעננים ומוכשרים יותר".

במובן הזה לפחות, נדמה שרבן קרוב יותר לבנימין נתניהו מאשר לרן ארז, אבל בינתיים הוא מנסה להשיג משהו ממאבק הנוכחי. אני חוזר איתו פנימה לסלון והמידע ממשיך לזרום. מישהי מקבלת דיווח חי מחברה שמקשיבה לרדיו: מנהלת הגימנסיה הודיעה שבמקרה של צווי מניעה, המורים בבית ספר שלה לא ילמדו. חיוך של ניצחון והקלה עולה על פניו של המורה הצעיר להיסטוריה. הוא סוגר את הסלולרי ומתיישב לנוח.

יומיים אחר כך סטיב אדלר יטרוף לו ולחבריו המורים את הקלפים, בהחלטה מתוחכמת. הרעיון לעשות גשר מחאה של יומיים בין השביתה הגדולה לחופשת החנוכה ירד מהפרק. עכשיו צריך לשבת ולחשוב מחדש מה עושים. "שום דבר לא השתנה, הכל בשליטה", הוא מבטיח לי היום (רביעי) בטלפון. "אז נעשה גשר בין חנוכה לשבת הבאה. וזו רק ההתחלה".

הוא ביקש ממני גם לשים לב למניעים הסמויים בהחלטת בית הדין. לרצון להימנע מתשלום משכורות למורים עבור ימי החופשה, לניסיון לכפות עליהם הסכם משפיל. מי שקם היום בבוקר עם תחושת הקלה שהסאגה הזאת מאחורינו, מוטב שיקשיב לטון הלוחמני והנחוש הזה. הדרך לפיתרון המשבר עוד ארוכה.