הו מאמא

לכבוד פרויקט המוות אנו מארחים לראיון בלעדי גורו-אישה בשם ה"אמא" (The Mother). ה-"אמא" נולדה בפריז בשנת 1878 ולאורך כל שנות בגרותה היא התנסתה בחוויות מיסטיות רבות, עד שבגיל 27 החליטה לנסוע לאלג'יר ללמוד ממקובל סופי את תורת הנסתר. בהמשך חייה נסעה להודו והפכה לבת זוגו של הגורו שרי אורובינדו. ביחד, הם פיתחו שיטה רוחנית שיכולה להוביל לחיי נצח, לא רק של הנשמה, אלא גם של הגוף. למרות שה-"אמא" נפטרה בשנת 1973, ישנם רישומים של שיחותיה עם תלמידיה, שמתוכם ערכנו את הראיון הזה.

ש: אז מה צריך לעשות הבן אדם כדי לחיות לנצח?
ת: באיזה סוג של בן-אדם מדובר?
ש: בוא נאמר, בבן אדם הגיוני שהשכל מוביל אותו.
ת: אדם הגיוני חושב שהמוות הוא בלתי נמנע. הוא יודע שמי שנולד גם ימות. המוות חייב להתרחש ואין מי שיכול לעצור בעדו. בן אדם כזה יחשוב שהמוות הוא בלתי נשלט: הוא רואה מסביבו כאלו שמחכים למוות שנים ארוכות והמחלות מחזיקות אותם עוד ועוד, ומנגד הוא רואה צעירים בריאים וחסונים שהמוות קוטף ללא שום רחמים. האדם ההגיוני מבין שעדיף פשוט להפיק את הטוב ביותר מיום ליום ומשעה לשעה מבלי לדאוג לגבי מה עלול לקרות.

ש: ואם מדובר בבן אדם שהרגש מוביל אותו?
ת: מי שמובל על ידי הרגש מקבל רמזים במשך כל חייו, כי יש לו אפשרות לחיי נצח. אנשים כאלו, אם יתנסו במדיטציה, מכל סוג, ימצאו במהרה אור פנימי, שמי שיגלה אותו תיחשף בפניו הנצחיות של הנשמה. הגוף יתגלה לו כרכב שרק מוביל אותו בחיים הנוכחיים. השלב הזה חשוב כדי להתגבר על הפחד מפני המוות, אך הוא אינו מבטיח חיי נצח לגוף.

ש: ומה אם מדובר באדם מאמין?
ת: עבור אלו שמאמינים באלוהים, כל אירוע בחייהם הוא ביטוי שלו ולכן הם יקבלו את כל האירועים שמתרחשים בחייהם לא סתם בכניעה, אלא גם באסירות תודה, מכיוון שהם יודעים שכל מה שקורה להם הוא תמיד לטובתם. יש להם אמון מסתורי באל וביחסיהם האישיים עמו. הם כנועים לו ולרצונותיו לחלוטין ומרגישים תמיד את אהבתו והגנתו. לכן הם מצד אחד חופשיים לגמרי מהמקריות של חיים ומוות, אך מצד שני גם חייהם בסופו של דבר יסתיימו.

ש: אז מי בכל זאת יזכה להמשיך את חייו לנצח, כגוף וכנשמה?
ת: רק הלוחמים.
ש: הלוחמים?
ת: שלושה קרבות קשים ביותר מצפים לאלו שרוצים להיות בני אלמוות.
ש: את מוכנה לפרט קצת יותר?
ת: הקרב הראשון הוא פסיכולוגי. זה הקרב נגד אלפי שנות התנסות בחוק הטבע של המוות. האמונה החברתית היא, כי למוות אין יוצאים מן הכלל, תמיד זה היה כך ולא יכול להיות אחרת. המוות הוא בלתי נמנע ורק משוגע יכול לקוות שיהיה לו סוף אחר. אף מדען לא הצליח לגבור עליו. אפילו בדת המוות מוצג כרצונו הטבעי של האל, כפרס, כשחרור. למרות כל הטיעונים האלו, הלוחם צריך להיות משוכנע בצדקת דרכו.

ש: והקרב השני?
ת: זהו הקרב הרגשי, נגד כל מה שהאדם עבד עליו בשקדנות ולפעמים במחיר מאמץ גדול, הקים בית ויצר סביבו מעגל של משפחה וחברים. כל אלו כבר לא יהיו לצידו כשיימשכו חייו מעבר למקובל ומשימתו היא להצליח לדמיין את חייו בלעדיהם, מכיוון שבשלב מסוים הם כולם יעזבו, ייעלמו, והשאלה היא האם באופן רגשי הוא יהיה מוכן לארגן את חייו מחדש בנסיבות אחרות. מי שמבקש להימנע מהמוות כדאי שיתכונן רגשית לחיים ארוכים מאוד.

ש: ומהו הקרב האחרון?
ת: זהו הקרב הקשה מכולם, הקרב על הישארות הגוף, המלחמה הפנימית בין כוח ההתהוות לכוח הפירוק. למעשה, זהו הקרב על החיים שמתחיל מיום הולדתו של האדם. כל מיחוש, כל מחלה או תאונה הם תוצאה של כוח הפירוק. כל החלמה ממחלה, כל חזרה לתפקוד נורמלי קשורה לכוח ההתהוות. המשמעות של התפתחות רוחנית היא שליטה בכוחות האלו ובשיאה ניתן להגיע לריכוז מתמשך על מנת להמשיך את קיומו של הגוף. זהו מאמץ יומיומי, תמידי, מלחמה של צעד אחר צעד נגד הכוח של הפירוק וההכחדה. כל הזמן הזה המודעות שומרת ומחזיקה מעמד בכל מחיר באמונה בלתי ניתנת לערעור, כי לא נמות.

ש: זה נשמע כמעט בלתי אפשרי, מאיפה את חושבת שיש לאדם כוחות שכאלו?
ת: תמיד אומרים שהפחד מפני המוות הוא המכשול הכי גדול בחיינו. ובשל פחד זה, אנו מפחדים מדברים רבים אחרים. עוד אומרים, כי פחד זה טמוע עמוק ברבדיו הפנימיים ביותר של האדם. אבל לדעתי לפחד הזה יש מקור אחר, מעבר להיותו סמל לרצון לשמור על הגוף ועל החיים כפי שהם, מעבר הרתיעה מפני הלא ידוע וחוסר הנוחות מפני אירועים שאינם צפויים ושאת תוצאותיהם אין ביכולתנו לחזות. מעבר לכל אלו, בעומקם של התאים והרשמים הבסיסיים ביותר הבונים את הגוף, נמצאת הידיעה, כי המוות לא חייב להתרחש, כי אנו למעשה איננו אמורים למות וכי אם יתקיימו התנאים המתאימים, ניתן לגבור עליו ולנצח אותו.

לשם כך, עלינו לחיות בחברה שמכירה באפשרות של חיי נצח. הדבר שמכחיד ומחליש אותנו יותר מכל הוא החברה מסביבנו שמאמינה רק בצורת קיום אחת שמסתיימת במוות. אך חברה רוחנית שתשאף לחיים נצחיים יכולה גם להביא לידי הגשמתם.