שלמה המלך טבע את המשל "מוות וחיים ביד לשון" (משלי, י"ח, כ"א). רצוי היה שהמלהגים בשיח התקשורתי השוטף את מוחנו לפני ועידת אנאפוליס, במהלכה וגם אחרי סיומה יזכרו את דברו זה של החכם מכל אדם, בבואם לקבוע קביעות ו"אמיתות" הרחוקות ת"ק פרסה מן האמת ומן המציאות.
אחד הביטויים הנפוצים בימים אלה בתקשורת הוא "הצלחה" ו"כישלון", בהקשר של ועידת השלום באנאפוליס. בדרך כלל, הצלחה היא השגת תוצאה מבוקשת ורצויה. האם מישהו הגדיר מהי התוצאה המבוקשת שרצוי להשיגה? מתי הוחלט ש"חזון שתי המדינות" עדיף על החזון הציוני? והאם ויתור על החזון הציוני למען חזון אחר כלשהו הוא בסמכות של ממשלה כלשהי, או שהוא מעשה כל כך מנוגד למהותה של מדינת היהודים עד שאין הוא יכול להיחשב בגדר תוצאה רצויה?
ולהפך: האם אי-השגתה של התוצאה החביבה על מכחיש השואה מצד האויב ומכחישי הציונות בממשלת ישראל מצד שני צריכה להיחשב לכישלון, או אולי דווקא להיחלצות, במחיר כבד, ממלכודת אנאפוליס, אחותה הצעירה של מלכודת אוסלו?
מכאן שכאשר המגישים והכתבים באמצעי התקשורת האלקטרוניים דיברו ומדברים על ועידת אנאפוליס כ"הצלחה", כלומר כמשהו חיובי וראוי להשגה, הם משמשים שופר לזרם פוליטי מסוים, מבלי שהם שוקלים אפילו את משמעות דבריהם.
מחיר השלום
באופן דומה, דיווחים רבים בתקשורת הציגו את מטרת הרצח בשבוע שעבר של עידו זולדן בשומרון כניסיון לחבל בסיכויי ה"הצלחה" של ועידת אנאפוליס. שוב, מדובר בפרשנות פוליטית מפוקפקת של כוונת הרוצחים, בשעה שקרוב לוודאי כל כוונתם היתה לרצוח יהודי בגלל היותו יהודי. למרות זאת, הצגת הדברים בשידורים בישראל היתה כאילו הרצח חמור לא בגלל היותו רצח, אלא בגלל סמיכות הזמן שלו לוועידת "השלום".
באותו הקשר, הרוצחים היו חברי פתח, כלומר חברי ארגון המחבלים שבראשותו עומד לא אחר מאשר ה"פרטנר", יו"ר הרשות הפלסטינית. אבל, עובדה זו הוצנעה, כמו גם העובדה שהיו אלה אנשי פתח שתכננו לרצוח את אהוד אולמרט ביריחו. מגמת ההצנעה ברורה: להעלים את כישלון התפישה לפיה קיימים מחבלים רעים שבהם יש להילחם (וגם אז בידיים קשורות), וקיימים מחבלים טובים הראויים למחוות, רובים ושריוניות.
במשך שנים רבות הורגלו הכתבים והשדרים לדקלם כאילו מחיר השלום נקוב מראש, כאילו מדינה פלסטינית היא התנאי לשלום, וכאילו מחיר השלום עם סוריה הוא ויתור על הגולן. דקלומים אורווליאניים אלה אמנם מורכבים ממילים, אבל כאשר הלשון הוגה אותם שוב ושוב, ללא ביקורתיות אצל המשמיע ואצל המאזין, הם הופכים לסכנת חיים ומוות.