משחקים אותה אלוהים

מאז ומתמיד רציתי לדעת איך אלוהים מרגיש? גיליתי, שהרגשתו של אלוהים היא פרדוקס: מצד אחד, מנקודת המבט של קרקע ההוויה הריקה, הבלתי-נגלית, שלא נולדה ושלעולם לא נכנסה לזרימת הזמן, הכל כבר מושלם תמיד. דבר לא קרה מעולם ולכן אלוהים נח לעד - בשלווה ובאושר עילאי. אך החלק של אלוהים שנכנס למימד הנגלה, שהחליט ליצור את היקום, הוא של הרגשת אקסטזה ובעת ובעונה אחת תחושה של "אני חייב...".

העוצמה מאחורי הדחיפות האקסטטית הזו מהממת - רגשית, פסיכולוגית, רוחנית, פילוסופית וגופנית. וכשאנחנו מתחילים להתעורר לעצמי האותנטי או לדחף הרוחני, הדבר שמתחיל להופיע בלב ובנשמה האנושיים הוא תחילתה של ההכרה בעובדה שכל אחד מאיתנו, ברמה הגבוהה ביותר שלנו, הוא-הוא המימד הנגלה של אלוהים, אותה אנרגיה ואינטליגנציה שבמקור עוררה והתחילה את תהליך היצירה כולו.

כשאתה מגלה את קרקע ההוויה, אתה מתחיל לחוש בעצמך איך הרגיש הרגע הזה, לפני ההתחלה, לפני המפץ הגדול. בריק הזה, אתה חווה שני דברים: קודם כל, חופש ללא תנאי, המובנה בתודעה ומתגלה כאשר היא משוחררת מהמשיכה לדברים אחרים ונמשכת לעצמה בלבד. אבל בנוסף לכך, בתוך השום-מקום הריק הזה קיימת תחושה של פוטנציאל אינסופי. אם אתה מכפיל את החוויה הזו מיליארד פעמים, אתה יכול לתאר לעצמך איך הרגיש אלוהים כשישב במדיטציה בשלווה מוחלטת לפני שהיקום נוצר: חופש אינסופי...והכל אפשרי. אתה עלול אפילו להיות מטורף מספיק כדי לחשוב שאתה מסוגל לברוא יקום.

קרקע ההוויה, הקודמת לזמן ולמרחב, חפה מעצם טבעה מאגו או מכל רעיון של עצמי נפרד ולכן, באופן מסורתי היא הייתה מקור ההארה. אבל בהקשר האבולוציוני הפוסט-מסורתי, מקור ההארה הוא האני האותנטי. גם האני האותנטי, שהוא הדחף האבולוציוני, כבר חף מאגו. מעצם טבעו הוא חף מפחד ומדאגה לעצמו, משום שהוא אינו יחיד אינדיבידואלי. הוא כוח טבע, דחף פראי, נועז וממוקד לגמרי של התודעה, מכיוון שלדחף האלוהי או היצירתי הזה יש שליחות.

כך כשאתה, האדם המתפתח, מתעורר לדחף רב העוצמה הזה, משימתו של אלוהים הופכת להיות משימתך שלך. כאשר אתה מוצף בלהט של האנרגיה והאינטליגנציה האבולוציוניות האלה, אתה משתחרר באופן ספונטני, מפחד ומדאגה לעצמך. עתה תשומת ליבך ממוקדת רק על העצמה ועל הכוונה של העיקרון היצירתי הזה. מהי כוונתו של אלוהים? ליצור את היקום, בדמותו. ומהי אותה דמות? תודעה. נועז ככל שזה נשמע, פירושה של יצירת היקום החומרי בדמותו של אלוהים חייב להיות לא פחות מאשר הארה של כל היקום הנגלה. אני מכנה את המשימה זו, שהיא למראית עין בלתי אפשרית, פרויקט היקום.

כאשר אדם מתעורר ומכיר לפתע מהו מקומו בתהליך האבולוציוני, הוא מבין דבר חשוב: שהכל תלוי בו. התודעה אינה מסוגלת להתפתח בכוחות עצמה. כדי שהפוטנציאל האבולוציוני הטבוע בתודעה ימומש, עלינו לקחת אחריות על כך. למה? כי לעיקרון הבורא, לדחף האלוהי שהחל את כל התהליך הזה, יש יכולת לדעת את עצמו אך ורק באמצעות הכלי האנושי.

אלוהים לא קיים כישות דואליסטית נפרדת, כמנצח-תזמורת גדול היושב במרומים ושאליו אנו מתפללים לעזרה. אם אנו מתעלים מעל לדואליזם שחלחל עמוקות לתוך המסורת המערבית, אנחנו מתחילים לראות שעכשיו, בראשית המאה העשרים ואחת, אלוהים למעשה זקוק לעזרתנו. העיקרון הבורא תלוי בנו לחלוטין, כי הדרך היחידה שבה הוא יוכל להתגלות בעולם במלוא הדרו היא באמצעות כושר התודעה שלנו.

אם איננו מוכנים לשאת את המשא הזה על כתפינו, אלוהים אינו יכול לממש את תשוקתו הגדולה ביותר, שהיא להתגלות. איך אנחנו יודעים שאלוהים רוצה להתגלות? ניתן לחוש בכך. עצם תשוקתנו להארה, עצם השאיפה לרמת תודעה גבוהה יותר, היא הוכחה חיה לכך שאלוהים מבקש לפעול – נואשות. אך הפאר הזה לא יוכל להתגלות, אלא אם נהיה אנחנו מוכנים לגלם אותו. זה ההיבט המשמעותי והעמוק ביותר של היותנו בני אדם בתקופה הזו.