חדשות פשוטות: חוק "העיתונות החדשה"

השבוע, בתיאום מקרי - או שלא - עם כנס העיתונות באילת, אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את "חוק העיתונות החדשה". החוק, שמטרתו להחליף פקודה מנדטורית, עורר מחאה גדולה בקרב עיתונאים רבים, והעלה חשש לפגיעה בחופש העיתונות בישראל. נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, מיהרה להכריז: "נתנגד לכך בכל תוקף, כי בנפשנו הדבר". על מה קמה המהומה הזו?

בשנת 1933 חוקקו הרשויות הבריטיות את פקודת העיתונות, בעקבות מאורעות תרפ"ט שהתחוללו ארבע שנים קודם לכן, והתחושה שהעיתונות הערבית ליבתה את דעת הקהל. "לפקודה היו שלושה סעיפים מרכזיים", מסביר פרופ' יחיאל לימור, ראש בית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל. "היא קבעה שכדי להוציא עיתון יש צורך ברישיון, והציבה שורה של תנאים למוציא לאור כמו גיל מינימלי ותעודת בגרות. בנוסף, היא מסרה את הסמכות לסגור עיתון לידיו של מנהל המחוז, ומאוחר יותר לשר הפנים".

74 שנים עברו, והפקודה מימי המנדט עדיין בתוקף, גם אם רק על הנייר. באופן פורמלי יש אומנם צורך ברישיון כדי לפרסם עיתון, אך לדברי פרופ' לימור מאות העיתונים שיוצאים לאור בארץ לא בהכרח מחזיקים ברישיון כזה, מפני שאינם יודעים על קיומה של ההוראה. שר הפנים ניצל את החופש שניתן לו לסגור עיתון רק פעם, בשנת 1953, כש"קול העם" פרסם מאמר ביקורת על השלטונות, אך מאוחר יותר הוא נפתח מחדש בהוראת בג"ץ.

"הפקודה המיושנת הזו מעוררת אי נוחות כבר שנים משתי סיבות", אומר פרופ' לימור. "ראשית, בעידן המודרני של שוק חופשי של דעות ורעיונות לא צריך רישיון לפרסם עיתון, כמו שלא צריך רישיון כדי לדבר או לכתוב באינטרנט. שנית, העובדה שלשר הפנים, שהוא איש פוליטי, יש סמכות לסגור עיתון, היא מאוד בעייתית".

על פי הצעת החוק החדשה, אותה הגיש שר הפנים מאיר שטרית, לא יהיה צורך ברישיון כדי להוציא עיתון. ההצעה קובעת עוד כי ההחלטה על סגירת עיתון לא תהיה בידיו של שר הפנים אלא של בית המשפט. פרופ' לימור לא ממהר להתלהב. "ההצעה החדשה אינה מבטיחה את חופש העיתונות", הוא אומר, "היא מבטלת את חובת הרישוי, שממילא מיותרת בעידן המודרני, ומעבירה את הסמכות לסגור את העיתון משר הפנים לבית המשפט, שאינו מוסד נטול אינטרסים".

הסעיף השלישי בהצעה, אולי המעניין ביותר, הוא זה הקובע כי המוציאים לאור של העיתונים יהיו חייבים לפרסם פעמיים בשנה מהם עסקיהם האחרים. כידוע, המוציאים לאור של העיתונים הגדולים עושים את הונם גם בתחומים אחרים, שלעיתים שרחוקים מעולם העיתונות. כבר היום קיימת ההוראה הזו בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, אך המו"לים מסרבים בתוקף לחשוף את עסקיהם האחרים, בטענה שמדובר בעסקים פרטיים שלציבור אין עניין בהם.

"המטרה של הסעיף הזה פשוטה", מפרש פרופ' לימור. "האם כשכותבים על נושא מסוים יש לבעל העיתון אינטרס? האם מאחורי הפרסום בעיתון עומדים מניעים שאינם עיתונאיים טהורים אלא אינטרסים עסקיים? אני מניח שהמו"לים ייצאו לקרב בנושא הזה, מפני שזה הדבר האחרון שהם רוצים לחשוף".

-נשמע שדווקא לציבור הקוראים יש אינטרס שהמו"לים יחשפו את עסקיהם.

"אם אנחנו רוצים תקשורת חזקה ונושכת, היא צריכה להיות עצמאית מבחינה כלכלית. ככל שיטילו עליה יותר מגבלות, כולל חשיפת האינטרסים של המוציאים לאור, כך עלול להיחלש כוחה. מזה ירוויחו, כמובן, הפוליטיקאים. אנחנו רוצים תקשורת מרוסנת, אבל אם היא תהיה מסורסת היא לא תוכל למלא את תפקידה הדמוקרטי. יש איזון עדין שצריך לשמור עליו: תקשורת נובחת ונושכת, שאינה מנצלת את כוחה בצורה בלתי מבוקרת כדי לקדם אינטרסים אישיים".

-הצעת החוק מחזקת את הדמוקרטיה?

”לא בהכרח. היא מוותרת על חובת הרישוי, אבל זו חובה שממילא אינה רלבנטית ואפשר היה פשוט למחוק אותה. בהעברת סמכות הסגירה לשופטים אני לא רואה הגנה מפני שיקולים פוליטיים, כי לא בטוח ששיקול הדעת של השופט יהיה נקי מאינטרסים. הסכנה הגדולה היא שהממשלה תוכל לרחוץ בניקיון כפיה, ולומר - לא אנחנו סגרנו את העיתון, אלא בית המשפט".

פרופ' לימור אומר שחוק העיתונות חייב קודם כל להגן על העיתונות הישראלית, ורק אחר כך לקבוע לה תנאים מגבילים."מי שחרד לחופש העיתונות בישראל צריך לחוקק חוק שמבטיח אותו, ולא מגביל אותו. בישראל הדמוקרטית של שנת 2007 אין לנו חוק כזה".