"הדרך היחידה היא משא ומתן עם חמאס"

הוא היה ההבטחה של הפוליטיקה הישראלית: שילוב ייחודי של השכלה אוקספורדית, דיפלומטיה ספרדית, רהיטות בחמש שפות וחזון של שלום. לפני כשבע שנים הוא הגיע לקמפ דייויד כנציגו של ראש הממשלה אהוד ברק, לצורך משא ומתן מרתוני לשלום עם הפלסטינים. אלא שמאז אותו ניסיון שהתרסק לממש את החזון בפרקטיקה, פרופסור שלמה בן עמי הלך והתרחק. אינתיפאדת אל אקצה פרצה וגרמה לאלפי הרוגים. מהומות אוקטובר, בתקופת כהונתו כשר לביטחון פנים, הסתיימו במותם של 13 מפגינים ערבים ישראלים מירי שוטרים.

סוף הקריירה הפוליטית שלו היה מר. היא הותירה אחריה פרשנויות נוקבות בדו"ח וועדת אור. היום שלמה בן-עמי מנתח את המתחולל בזירה המדינית והפוליטית בישראל מרחוק. כמרחק ציר פילדלפי מבית המלון בו הוא נמצא כרגע בקיימברידג'.

בהתחשב בציפיות המוגבלות שהיו מאנאפוליס, ובאווירת הצינית מסביב, שלמה בן עמי מעדיף להתייחס לאספקטים האופטימיים שהיו בוועידה. "הוועידה לא יכולה היתה להיכשל", הוא אומר, "מפני שלא הוגדרה כוועידה למשא ומתן אלא כפלטפורמה לשילוח למשא ומתן דו-צדדי. הוועידה היא הצלחה, במיוחד בגלל ההשתתפות של סוריה ושל סעודיה, והעובדה שכמעט 50 מדינות יוצגו בה. זוהי מחווה אדירה לארצות הברית, העובדה שכל כך הרבה נציגים הגיעו, ולו גם עם פנים חמוצות. יש חשיבות אדירה לנשיא אמריקאי שתומך בישראל, אך בו בעת מסוגל לשים הצעות גישור שמחייבות אותנו ואת הפלסטינים, וגם לפעול ליישומן. לפי דעתי יש לבוש את הפוטנציאל לזה".

אלא שבן עמי עדיין סבור שהתקדמות מול הפלסטינים לא תיתכן רק על ידי משא ומתן עם המתונים. "הידברות עם איסלם פוליטי, וחמאס כמשל, היא הכרח בל יגונה", כך בן עמי. "גם היום אני חושב שזה היה לא נכון שממשלת האחדות פתח-חמאס נדחתה על ידי ישראל, ארצות הברית והמערב. הרי במוקדם או במאוחר, אם הפלסטינים ירצו לממש את רעיון המדינה הפלסטינית, לא תהיה ברירה אלא לעשות את זה ביחד, חמאס ופתח".

בן עמי גם חושש מההשלכות של הימצאות חמאס מחוץ לתמונה: "כל עוד הם לא צד, מספיק שאחד הקסאמים שנורים מעזה יפגע בבית ויהרוג מספר אנשים; ישראל עלולה אז להיגרר לפעולה ישירה ברצועה, להתעמתות ישירה עם חמאס, ולפגיעה בפלסטינים רבים. דבר כזה יגרום לאיבוד הלגיטימציה של אבו מאזן, וגם יטרפד כל ניסיון לזוז הלאה." לדבריו, "הדרך היחידה למנוע זאת היא משא ומתן שיכלול גם את חמאס ושיידונו בו הפסקת אש, חילופי שבויים, הפסקת ירי הקסאמים ומעמדו של ציר פילדלפי. חמאס תמיד היה נכון לכינון הפסקת אש עם ישראל".

כמי שעמד בראש צוות המשא ומתן הישראלי בשיחות עם הפלסטינים בשנת 2000, שלמה בן-עמי מסתכל על החזרה ל"ימי ועידת מדריד", כלשונו, ומתעמת עם המיתוס לפיו בקמפ דייויד ברק הציע לעראפת "הכל", ויושב ראש הרשות פשוט סרב לקבל, כשהוא מוכיח את אי נכונות הצד השני לפשרה. "צריך לנתח את כל התהליך כמקשה אחת: השיחות שלפני קמפ-דייויד, הוועידה עצמה, השיחות שלאחריה, ומתווה קלינטון שהגיע עוד לאחר מכן. כשאני מנתח את כל החבילה הזו אני מתעקש לומר שמה שהוגש לפלסטינים היה הצעה שיש לי ספקות גדולים אם תחזור על עצמה. ולכן הטענה שלנו, באופן כללי, נכונה".

עם זאת, הוא אומר במבט לאחור ש"גם הפלסטינים צודקים. מבחינתם, הם ראו את ההצעה כטובה מבעבר, ככברת דרך ישראלית, אך עדיין כהצעה שלא מספקת את דרישותיהם. חשוב להזכיר שהשיח הטוען שערפאת קיבל הכל אבל לא לקח פרץ עם אינתיפאדת אל אקצה, לא קודם לכן: אחרי קמפ דייויד דווקא היינו אופטימים, הרגשנו שהבאנו הישגים גדולים וגלשנו מיד שוב למשא ומתן". בן עמי גם טוען שבקמפ דייויד הושגו כמה הישגים חשובים והראשיים שבהם טמונים בכך ש"היום כבר אנשים לא נופלים מהכסא כשמדברים על פשרה, על חלוקת ירושלים, על מדינה פלסטינית ועל גבולות 67'".

אבל אז פרצה האינתיפאדה. על הכישלונות שהביא עימו היעדר ההסכם מוכן בן עמי לדבר רק בקצרה. בנוגע לאירוע שהצית אותה, עלייתו "הפרובוקטיבית", כלשונו, של אריאל שרון להר הבית בספטמבר 2000, הוא מטעים כי "בימים הספציפיים ההם לא כיהנתי כשר לביטחון פנים; הייתי בביקור בוושינגטון והשר לביטחון פנים היה בעצם ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, ששימש כממלא מקומי". מה היה עושה אחרת? את זה קצת קשה להבין ממנו: "אני מאמין שאילו הייתי בארץ אז, כשר לביטחון פנים, הייתי מקבל החלטה על בסיס כל הנתונים שהיו בידי.

אי אפשר להגיד בוודאות מה הייתי עושה, אך אני מאמין שהייתי מקבל החלטה שקולה על בסיס הנתונים והתרחישים". על החלטה שבה כן היה בן עמי מעורב, התעמתות קשה עם מפגינים ערבים ישראלים שהובילה למותם של אזרחים, הוא כבר מסרב בכלל לדבר. "לא יכול להיות שכל ראיון עיתונאי איתי יהפוך לדיון על מהומות אוקטובר וועדת אור".

שלמה בן עמי פרש מהחיים הפוליטיים בשנת 2002 לאחר שמפלגת העבודה החליטה על הצטרפות לממשלת הליכוד בראשות שרון. "הרגשתי שאני דורך במקום, נותן גז בניוטרל". בן עמי הקים במדריד את "מרכז טולדו ליישוב סכסוכים", כשהוא חוזר לדיונים התיאורטיים בנושא, ומאז הוא מחלק את זמנו בין מדריד לירושלים. בן עמי מתכוון לחזור לחיים האקדמיים, וללמד בשנה הבאה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ומה עם הפוליטיקה?

"במבט לאחור, אני יכול לומר שלא הייתה לי מספיק סבלנות. שלא היה לי אורך רוח להתמיד ואולי גם לא מספיק ניסיון פוליטי. אולי הייתי צריך להישאר, לא לפרוש מייד, לחכות לתנופה הבאה. אבל היה לי קשה. באמת שלא הבנתי איך מפלגתי תומכת בממשלה שכזו".

הסיטואציה הפוליטית לא נראית בעיניו מבטיחה יותר היום. "קשה לי להבין איך המפלגה שלי, מפלגת העבודה, שהפסידה בבחירות בוחרת מיד להצטרף לממשלה במקום לייצג את הבוחרים ואת המצע שלהם ולהוות אופוזיציה. הרי ראש המפלגה, אהוד ברק, הוא 'מר ביטחון'. אפילו לאנאפוליס הוא הולך בפנים חמוצות. זה לא עולה בקנה אחד עם מה שמפלגת העבודה אמורה להיות - הדינמו של תהליך השלום".

נדמה כי אולי היה רוצה, אך אינו מאמין כבר שחזרה שלו לזירה הציבורית תתאפשר: "קשה לי להשלים עם התרבות הפוליטית הישראלית", מסכם בן עמי, "תרבות בה אדם יכול להיות 14-15 שנים בתפקיד שר, כמו לדוגמה פואד. בשביל להיות שר אני צריך לא רק לחזור לחיים הפוליטיים, אלא גם לחזק את כושר ההרתעה הפוליטי שלי. אין בישראל מצב בו ראש ממשלה או מפלגה יאמר בפשטות: 'אני רוצה את האיש הזה או הזה לידי'. אין סוג כזה של קבלת החלטות- לוקחים את אלו שכושר ההרתעה שלהם ומידת האיום שלהם גדולים. מדובר בתרבות כוחנית. אני לא מוצא בה את עצמי".