פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נעים מאוד

      לאחר שאלבומה הבינלאומי הראשון כשל, חזרה יעל נעים לשיר בעברית. נראה אתכם מצליחים להשיג כרטיס להופעה שלה

      כשיעל נעים היתה ילדה, תלמידת הקונסרווטוריון למוסיקה ברמת השרון, היא ראתה את הסרט "אמדיאוס", והחליטה שעד גיל 30 תכתוב סימפוניה. "נשארה לי עוד שנה", היא אומרת. אבל לא בטוח שביעד הזה שהציבה לעצמה תצליח לעמוד. בכל אשמים תקליטי הוויניל הישנים שגילתה אז, היא אומרת, אריתה פרנקלין והביטלס שינו לה את התוכניות. "אהבתי כל כך לנגן מוסיקה כזאת שאחרי שהייתי גומרת את שיעורי הבית הייתי יושבת ומלחינה".

      בשיר הראשון באלבומה החדש היא שרה: "ברחתי למקום אחר, כל כך מהר, הכי רחוק שרק הצלחתי, ואני בפאריס". זה באמת מה שקרה. כמה חודשים אחרי שהשתחררה מהצבא, היא באה לכאן והתחילה לעשות מוסיקה, מה שעדיין לא מסביר איך "Yael Naim", תקליט של בחורה ישראלית, שרובו עברית, הפך מיד עם צאתו לאלבום הנמכר ביותר באינטרנט בצרפת וניצב עכשיו במקום השלישי ברשימת המכירות של האלבומים בחנויות, כ-60 אלף עותקים ממנו נמכרו בחודש.

      נעים אמנם נולדה בפאריס לפני 29 שנים אבל בגיל ארבע עברה עם משפחתה לרמת השרון. אביה אמן ואמה קוסמטיקאית, יש לה שני אחים בישראל, אחד די-ג'יי ואחד רואה חשבון. כבר כשהיתה ילדה נהגה לשבת במשך שעות מול הפסנתר שקנה אביה, ובגיל תשע התחילה ללמוד בקונסרווטוריון. פעם, כשהיתה תלמידה במגמת מוסיקה בתיכון אלון, הלכה להופעה של נגן הג'אז הנודע וינטון מרסליס במועדון הקמלוט ופגשה שם נגן סקסופון מתזמורתו, שהחליט להתיישב בארץ. הוא הבחין בכישרון שלה ובכל חודש, כשהופיע במועדון, העלה אותה לבמה לשיר סטנדרטים של ג'אז.

      ההמשך הישיר היה, איך לא, להקה צבאית. נעים שירתה כסולנית של להקת חיל האוויר מחזור 96', "למרות שזה היה צבא, זה היה נעים", היא אומרת. בעת השירות, נשלחה מטעם הצבא לשיר במופע צדקה בפאריס והמארגנים שמו לב לקול שלה, וציינו לפניהם את השם.

      אחרי שהשתחררה נשלחה לעוד מופע צדקה אחד בפאריס. היא התיישבה ליד הפסנתר וביצעה כמה שירים, וכשירדה מהבמה פנו אליה מפיקים צרפתים שישבו באולם. הם ביקשו לשמוע עוד. "תמיד היו לי סקיצות של שירים איתי", מספרת נעים. "הם בדיוק חיפשו מישהי לפרויקט מוסיקלי וכשהם שמעו את מה שאני עושה, הם התלהבו והציעו לי לחתום על חוזה". בארץ חברות התקליטים לא בדיוק התלהבו מהמוסיקה שיצרה עם ההרכב שלה, "אנטי קוליז'ן", אבל בפאריס, ארבעה ימים אחרי שנחתה בגיל 21, היא כבר היתה חתומה על חוזה לתקליט עם חברת EMI הבינלאומית.

      סינדרלה נעצרת

      נעים מספרת שחזרה לארץ, ארזה מזוודה ובאה לפאריס. "לא ידעתי מה יקרה, היה לי חבר בארץ, חשבתי שאני נוסעת לכמה חודשים להקליט וחוזרת לישראל". אבל העבודה על התקליט נמשכה יותר משנה, וקרה עוד דבר: הבמאי הצרפתי-יהודי, אלי שוראקי, ראה

      אותה והציע לה להשתתף בהפקה של המחזמר "עשרת הדיברות" שהעלה, וההפקה זכתה להצלחה גדולה.

      במשך אותו זמן עבדה על תקליטה הראשון, ההקלטות התבצעו בפאריס וגם בלוס אנג'לס, ששם שהה המפיק שלה, וב-2001 יצא אלבום הבכורה שלה "In a Man's Womb". אבל למרות ההשקעה הניכרת שלה ושל חברת התקליטים שלה, התקליט נכשל. תחנות הרדיו פשוט לא השמיעו את השירים ואיש לא קנה את האלבום. "האלבום בא בתקופה שבה הופעתי במחזמר והמוסיקה בתקליט היתה כל כך שונה שזה יצר דיסוננס", היא מנסה להסביר. "גם הייתי צעירה מאוד. לא היתה לי סבלנות, והתאכזבתי מאוד מהר. זו היתה תקופה של התבגרות, וגם ניסיתי לשמר את מערכת היחסים שלי עם החבר שנשאר בארץ, מה שבכלל הקשה על כל העניין".

      הכישלון של האלבום הראשון "עירער אותי וגרם לי להטיל ספק בעצמי", היא אומרת. אז גם נפרדה ממי שהיה בן זוגה במשך חמש שנים. "הרגשתי נורא: עזבתי הכל בשביל התקליט הזה - והוא לא הצליח כמו שרציתי".

      סיפור סינדרלה נעצר. היא מתארת תקופה של בלבול, הצלחה אדירה וכישלון גדול, שמתערבבים: "מצד אחד התחלתי לראות את המציאות כפי שהיא ומצד שני, גם טעמתי את טעם ההצלחה - עם מחזמר שעלה על כל הציפיות. אבל זה דבר אחד כשאת מצליחה במוסיקה שמישהו אחר יצר, ודבר אחר לגמרי כשאת מצליחה בזכות משהו שאת יצרת. אולי הרווחתי המון כסף והתפרסמתי אבל זה היה חסר את הגרעין האישי-הרגשי, וזה לא גורם לאותו אושר".

      אז לא שמחת עם ההצלחה שלך?

      "זה גם יכול לבלבל, כשההצלחה באה כשאתה צעיר מדי, זה יכול לחתוך אותך מהמציאות פתאום".

      מה עשית?

      "כמו תמיד, כתבתי שירים. יש מי שמבשל או עושה ספורט, זה מה שאני אוהבת לעשות. לפעמים אני לא מצליחה להתבטא היטב בדיבור, אז אני כותבת".

      דויד המלך

      אחרי הכישלון של התקליט הראשון השתתפה בכמה פרויקטים משותפים עם אמנים אחרים, ואף חזרה לבמה, ולעוד מחזמר של שוראקי - "הגלדיאטורים". אבל את השאיפות ליצור שירים שלה החליטה לגנוז. היא אמנם שבה לנגן בפסנתר אבל רק כמלווה של חברה זמרת. שם, באחד הקונצרטים, פגשה את דויד דונאטיין, נגן כלי הקשה ממוצא אנטילי. הם התחילו לנגן יחד והיא העזה להשמיע לו שירים שכתבה למגירה. "מאוד התרשמתי", אומר דונאטיין, 36, שמנסה להסביר את הכישלון הקודם: "יעל עבדה אז עם מפיקים ומעבדים וזה חסם את את המוסיקה שלה מלפרוץ. היא לא מצאה את יעל במוסיקה שהיא עצמה יצרה. אנשים לא תפסו אותה בתור האמנית השלמה שהיא: מלחינה, כותבת, שרה ומעבדת. התייחסו אליה פשוט בתור קול שמפיק צלילים. היא איבדה את עצמה בכל זה. אמרתי לה שהיא יכולה לעשות הכל לבדה".

      אל 200 השירים שנעים השמיעה אז לדונאטיין, באנגלית ובצרפתית, השתרבבו גם כמה שכתבה בעברית. למה מי שרוצה לפתח קריירה בצרפת כותב בעברית? "הבית חסר לי", מסבירה נעים. "כשהייתי נוסעת לישראל, הייתי תיירת. הקשרים החבריים והמקצועיים התחילו להתמסמס, זה בילבל אותי. לא ידעתי אם אני צריכה להישאר כאן או לחזור לארץ או אפילו לנתק את הקשרים עם הארץ כדי שאוכל להצמיח שורשים כאן. או אולי בכלל לנסוע למקום אחר. זה הוליד את הצורך לבטא את התקופה הזאת בעברית, בשפה שהכי קרובה לי".

      דווקא מהשירים האלה דונאטיין התלהב: "אמרתי לעצמי ולה שזה מה שהיא צריכה לעשות. מכיוון שזאת הזהות שלה, מי שהיא באמת. היא צריכה להיות מי שהיא. אמרתי לה: 'את השירים האלה תשירי!'"

      העבודה המשותפת ביניהם הולידה, בתום שלוש שנים של עבודה והקלטה בסלון דירתה ברובע ה-11 בפאריס, את האלבום החדש, "יעל נעים". אף על פי שהוא נושא את שמה ואת תמונתה, נעים מתעקשת שהתקליט "Yael Naim" הוא של שני אנשים ושללא המפיק והמנהל האמנותי דונאטיין, האלבום הזה מעולם לא היה יוצא.

      "בהתחלה הוא רצה רק לעזור לי", היא מספרת, "אבל מהר מאוד זה נהיה הפרויקט המשותף שלנו. מצאנו את עצמנו עובדים יחד, מבודדים מכל העולם בדירה. הסתגרנו פה ופשוט עשינו מוסיקה. היינו נפגשים מ-11 עד 17, אוכלים ארוחת בוקר, מנגנים, מקליטים. התקליט היה איתי כל הזמן במשך שלוש שנים. בזכות המחזמר, יכולתי לא לעבוד או להתחייב באופן מלא לפרויקטים אחרים, אלא רק לכתוב שירים ולהקליט עוד. מעולם לא שאלנו את עצמנו 'זה יעבוד?' או 'מתי זה ייצא?' - פשוט התעלמנו מכל השאלות האלה. בדויד יש רוגע. זו הפעם הראשונה שפגשתי רוגע כזה. יחד עם הכישרון המוסיקלי והראש הפתוח שלא סגור על סגנון אחד בלבד - וזה איפשר לעשות את המוסיקה עד הסוף. ללא דאגה של דד-ליין או לחץ של זמן".

      את מדברת על ריבוי סגנונות, אבל זה אלבום די מינימליסטי.

      "האלבום הראשון היה מלא ברעיונות ובניסיונות לכל הכיוונים. הייתי צעירה. אהבתי לעשות מוסיקה אבל לא היתה לי דרך ברורה. הייתי גם חסרת ביטחון. דויד אמר לי להיות יותר 'עירומה', להיחשף באופן אישי יותר, לבנות את השירים סביב הרגש, עם הגיטרה והקול שלי. הוא הראה לי שלא צריך להעמיס יותר מדי אלא לעבוד על הדברים ההכרחיים. העברנו חודשים רבים בעבודה רק על השלד של השירים, ואז הלבשנו אותם באופן עדין מסביב".

      תחושה של הקלה

      התוצאה, כפי שמעידות המכירות, מוצלחת. בצרפת משווקים לרוב אלבומים בשפות אקזוטיות כמו עברית, כאלבומי "מוסיקת עולם". אבל התקליט הזה מפתיע לא רק משום שהוא נמכר במחלקות הרוק או הפופ של חנויות התקליטים אלא מכיוון שהשירים מושמעים בכל תחנות הרדיו הפופולריות ביותר, גם אלה בעברית. מאז שיצא התקליט, לפני חודש, נעים ודונאטיין לא יורדים ממסך הטלוויזיה הצרפתי. הקליפ לשיר "New Soul" שודר כבר כאלף פעמים (הוא זה שכנראה נתן לה את הדחיפה הראשונה), והצמד כבר הוזמן כמעט לכל תוכנית אירוח, מוסיקה, בוקר או ערב. בעוד כשבועיים גם יתארחו השניים ב"סטאר אקדמי", הגרסה המקומית של "כוכב נולד".

      באלבום 13 קטעים שנעים בין פופ, פולק לבלדות עצובות. הסאונד נקי, חף מסימפולים או ממוטיווים אלקטרוניים. נעים מזכירה לפעמים (גם במראה) את נורה ג'ונס או את טורי איימוס. בתפקיד הראשי: קולה הרך והחם, שגרף את מיטב המחמאות. המבקרים כתבו שלנעים יש קול "מהפנט", "קסום", "נדיר בטוהרו", הם גם לא שכחו להתפעל מ"יופיה הברונטי" (ואכן קשה להתעלם מעיניה הגדולות והמאירות והחיוך שלא מש מפיה).

      בעקבות הביקורות וההופעות התכופות בטלוויזיה, גם כל הכרטיסים לסדרת המופעים שלה, שהחלה בשישי האחרון, נמכרו מראש וסיבוב הופעות נוסף כבר מתוכנן למארס, אפריל ומאי. כשהיא מתבקשת להסביר את ההצלחה שלה בקרב הצרפתים היא רק שואלת "מאיפה באים כל האנשים האלה?"

      את באמת לא יודעת?

      "זו לא ההצלחה שגורמת לי להרגיש שהחיים שלי משתנים מקצה לקצה. אנחנו גם לא קולטים את נתוני המכירות שמדווחים לנו. בהתחלה היתה בעיקר תחושה של הקלה. את אומרת לעצמך: 'אוקיי הולך להיות בסדר. כנראה'. מאחר שהכרתי את ההפך - כשאומרים לך שתחנות הרדיו לא רוצות להשמיע ושצריך לחכות עוד כמה חודשים - ידעתי להעריך את המהירות ואת הקלות שבה זה הצליח. ומהרגע הזה, שפתאום נהיה השקט הזה בפנים: התחושה שכנראה זה הולך להיות בסדר, אני כל הזמן מופתעת ושואלת את עצמי: איך זה יכול להיות?"

      מגינת השפה

      אמנם כבר בתחילת נובמבר היה האלבום במקום הראשון ברשימת ההורדות החוקיות באינטרנט בצרפת והיה במקום השלישי בטבלת המכירות של רשת חנויות המוסיקה פנאק, ועדיין עונת הקניות של חג המולד הקרב בפתח. בעוד כמה שבועות יופץ האלבום בארץ, ואז גם הקהל הישראלי, ובוודאי שעורכי המוסיקה בגלגל"צ, יתאהבו בה. בשלב הבא הוא יופץ ביתר מדינות אירופה ובהמשך בארצות הברית ובדרום אמריקה.

      איך בכלל הצליחו לשכנע את חברת התקליטים להוציא אלבום ששני-שלישים ממנו בעברית? "לא ממש שיכנענו אותם", אומרת נעים. "פשוט עבדנו על האלבום וכשאנשים שאלו, סיפרנו שהאלבום בעברית ושהוא נועד לצאת בארץ". נעים מספרת שחברים ומכרים באו להקשיב ומה ששמעו עורר בהם תחושות טובות. אנשים שלא הבינו מלה בעברית, התחילו לומר לה שזה יפה ונוגע ללב. "הופתענו לגלות שאנשים שלא מדברים את השפה יכולים להתרגש משיר. זה משעשע, אבל זה גם ממש ריגש אותי לגלות שזה יכול לגעת במישהו שאין לו שום קשר עם התרבות היהודית או הישראלית, או כל קלישאה אחרת. אלא פשוט שהשירים נוגעים בו, בעברית. בסופו של דבר העבודה על אלבום בעברית עם דויד היא שאיפשרה לי להיקשר מחדש לצרפת. וזה דווקא מה שהרגיע אותי ביחס לקשר שלי עם ישראל. אני מרגישה עכשיו מחוברת לכאן ולשם. זה יצר משהו שלם שמאפשר לי להיות מי שאני".

      דונאטיין חושב שכל העסק פשוט: "מוסיקה טובה היא מוסיקה טובה. השפה לא בהכרח חשובה. אנשים רבים מאזינים לאופרות בגרמנית בלי לדבר בגרמנית וסזריה אבורה מאוד מצליחה בקרב אנשים שלא מדברים פורטוגלית. הרגש לא עובר בהכרח בשפה".

      אתה לא הרגשת את החסך בעברית?

      "אני לא מדבר מלה בעברית אבל יש יופי בשפה הזאת. דווקא העובדה שאני לא מבין את המלים אלא שומע אותן כמו צלילים של מוסיקה, איפשרה לי להכניס אותן למסגרת שתהיה הרמונית. אני דווקא לא הייתי מופתע מהתגובה של אנשים לשירים בעברית. אנחנו צריכים להיות מי שאנחנו כשאנחנו יוצרים מוסיקה - רק כך היא תהיה באמת משכנעת".

      דונאטיין מודה שחברת התקליטים אכן קצת חששה שהשירים לא יושמעו ברדיו, ובלי זה אלבום לא יכול להצליח. "אבל העובדה שיש כמה קטעים באנגלית, הרגיעה אותם. מה שמעניין הוא שאכן השירים באנגלית איפשרו את החדירה לרדיו, אבל עכשיו גם השירים בעברית מושמעים".

      אבל למה באמת לא הוצאתם אותו קודם כל בישראל?

      "פעם חשבתי שבחיים לא אעשה תקליט בעברית, כי זה לא מספיק", מבקרת נעים את אופן המחשבה שלה מלפני כמה שנים, "אמרתי: זה לא בינלאומי, זה לא באנגלית. אבל בנוגע לתקליט הזה כבר היינו במגעים עם חברות תקליטים בישראל, ואמרתי לעצמי שאולי, יום אחד, אחרי שהאלבום ייצא בארץ, הוא גם ייצא, בקטן, בצרפת. הרי הייתי כבר במצב הפוך - אחרי חתימה ב-EMI, עם אלבום בצרפתית ובאנגלית, והם עשו הכל כדי שיצליח עם כל המערכת של יחסי הציבור וההפקה שמסביב - והייתי ממש אומללה בתוך כל זה. אז רציתי את ההפך".

      אבל בסופו של דבר האלבום יצא קודם בצרפת, והוא מצליח.

      "זה מדהים", היא צוחקת במבוכה.

      חלמתי שאתה איתי

      כל המאמרים על נעים מדגישים את מוצאה הישראלי. היא אמנם לא הישראלית הראשונה שמצליחה כאן, היו כבר ריקה זראי, מייק בראנט וקרן אן, מתחום המוסיקה; ויעל אבקסיס במשחק, אם להזכיר רק כמה ובכל זאת היחס לישראל ולישראלים לא תמיד אוהד כאן. "אני מעולם לא נתקלתי ביחס עוין", היא אומרת, "אולי להפך. יכול להיות שאנשים אחרים חווים את זה אבל אני קוראת בכל יום במטרו ספרים בעברית. ואני פוגשת אנשים מכל מוצא, ואנשים רק סקרנים להכיר ולשמוע ולהכיר את האחר".

      וכשאת אומרת שאת מישראל.

      "רק נפתחו לי דלתות ואנשים באו לקראתי. אני לא מסתירה את הישראליות שלי ואני אומרת את זה בכל ראיון. הוצאתי תקליט עם שירים בעברית. האנשים שהחתימו אותי, אין להם שום קשר לא ליהדות או לישראל".

      אגב השירים, הם מאוד אישיים, ומתארים את החוויות שעברו על נעים בתקופה שאחרי האלבום הראשון, החל מהשיר באנגלית על "הילדה הקטנה שהתפללה שמשהו יקרה לה ובכל יום היא כותבת עוד ועוד מלים" וכלה ב"ישנתי, לבדי, חלמתי שאתה איתי", שמתאר, כמו שירים נוספים באלבום, את הפרידה מבן זוגה. "הרגשתי מבולבלת בתקופה ההיא", היא נזכרת, "הולכת סחור-סחור. מלאת פחדים. גם הטראומה מהאלבום הראשון וגם הפרידה. את מאשימה אחרים ופתאום מבינה שגם את אשמה. בכתיבה התחילו לצאת החוצה דברים. למרות שהטקסטים לא קלים, אני אוהבת שהם נוגעים באמת הפשוטה, בלי לייפות אותה או לעשות לה יתר דרמטיזציה".

      יש שם שירים עצובים.

      "זה לא עצוב מבחינתי אלא פשוט ניתוח אמיתי של מה שהיה - סיכום".

      כן, אבל בשיר אחד את שרה "אם כל כך טוב לי פה, אז למה שוב אני בוכה".

      "היה טוב. על הנייר הכל היה טוב. את לא יכולה להתלונן. קורים לך דברים שאת חולמת עליהם כל החיים שלך. כשאת מספרת עליהם אפשר להגיד רק: 'וואו', ואת בעצמך גם אומרת: 'איזה יופי'. ובעצם פתאום את קולטת שהאושר לא בא מהמקומות שאת מצפה להם. הכל קרה לי הפוך ממה שחשבתי. קיבלתי את החלום - את החוזה בחברת התקליטים החשובה והכסף והכל, ולא היה שם אושר". ואז אני יושבת בבית כל היום ועושה מוסיקה עם מישהו שהוא לא מפיק גדול, בלי חברת תקליטים מאחור אבל עם חופש. ופתאום אני מוצאת את עצמי מאושרת. וכל מה שנולד אחרי זה הוא בדיוק ההפך ממה שציפיתי לו. לא ציפיתי להצלחה, ונראה שהיא מתקרבת".

      תחממו אותי

      בשיר "פאריס" שרה נעים "ברחתי למקום אחר, הכי רחוק שרק הצלחתי". ממה בעצם היא ברחה? "בשביל לעשות מוסיקה חלמתי לנסוע לניו יורק. כי כל הישראלים חולמים לנסוע לניו יורק", היא מחייכת, "יש את חלום 'אמריקה'. פשוט כי האמנים שתמיד אהבתי באו משם. התחושה שלי היתה שאם יום אחד אני ארצה לעשות את הדברים בלי פשרות מוסיקליות, זה חייב לקרות בחו"ל. פגשתי בזמנו חברות תקליטים בארץ ושם תמיד מגיע הקטע שבו אומרים לך 'אי אפשר לעשות את זה'. זו המציאות של שוק פצפון. הרגשתי שתמיד יהיה גבול לחלום שלי".

      אז בגלל זה פאריס?

      "בהתחלה שנאתי את פאריס. הרגשתי לא במקום. לא הכרתי אנשים, את התרבות, את המוסיקה. לא ידעתי עד כמה יש פה מה לעשות. מצד שני נפתחו כאן דלתות גדולות: גם החוזה ב-EMI ובכלל המוסיקה שלי, שזכתה להערכה. אז נשארתי כאן".

      באחד מהשירים את מתייחסת לקור של פאריס. הוא היה פיזי או נפשי?

      "היה הלם של טמפרטורה. אני חושבת שכאשר גדלים במקום חם כמו ישראל, אתה יכול ממש להיות עצוב מחוסר שמש. פיזית. אז לא היה לי קל עם החורף הזה ובטח כשאתה לא מוקף באנשים הקרובים אליך, והאהוב שלך רחוק. אז גם הקור הרגשי היה קשה, אבל זו לאו דווקא אשמת המקום. התגעגעתי בעיקר לחבר שלי ולחברות הילדות האהובות שלי איה קורן ודין דין אביב שאיתן גדלתי. פתאום מצאתי את עצמי בלי החום הזה ובנוסף על כך האנשים בארץ שאלו כל הזמן 'מתי את חוזרת?'"

      אז מתי את חוזרת?

      "יש תקופות שבהן אני מאוד מתגעגעת ואז אני נוסעת הרבה - ארבע-חמש פעמים בשנה. ויש תקופות שאני מרגישה מנותקת ושהחיים שלי עכשיו פה".

      ובעתיד?

      "העתיד", היא צוחקת, "בכל מה שקשור אליו אני הפסקתי לנסות לכוון. כי באמת הכל קרה הפוך ממה שחשבתי. מעולם לא חשבתי לגור בפאריס, לעשות תקליט בעברית. בינתיים אני רק רוצה שתהיה המשכיות טבעית של מה שקרה. כלומר, להישאר פה ולהמשיך לעשות מוסיקה. אבל זה לא אומר שזה מה שיקרה".

      מה, את נזהרת מחלומות?

      "ההתפכחות מהחלום קרתה אחרי התקליט הראשון. זה מה שגרם לי לעשות את השני: את עושה מה שאת אוהבת, ואם זה יצליח או לא יצליח - לעזאזל עם זה. החלום שלי עכשיו הוא להמשיך להישאר בהרגשה הזאת".