מה שמתחולל לנגד עינינו לאחר ארבעים ושניים ימי שביתת המורים, הפך כבר מזמן למרד מקצועי וחברתי.
ארבעים ושניים יום חלפו מאז הכריז ארגון המורים העל יסודיים על שביתה, ואני, מורה ומחנכת בתיכון, חשה מתוסכלת, מאוכזבת, מבוזה ומושפלת, הרבה יותר מכפי שהייתי בתחילתה.
בתוכניתו של גבי גזית שמעתי הבוקר את דבריה של הגברת עפרה ברטוב, סגנית הממונה על השכר באוצר, בהקשר לשביתת המורים המתמשכת. הגברת הנכבדה מצרה, ובצדק רב, על העובדה שילדי ישראל מושבתים מלימודים ימים ארוכים, ולמעשה, מאז חופשת הקיץ לא החלו עדיין במסלול לימודים מסודר. מהעובדה הזו מוטרדת הגברת המכובדת יותר מכל.
צבטתי את עצמי האם אני שומעת נכון. היא לא הבינה כלום. לא היא, לא שרת החינוך, לא חבריה במשרד האוצר, לא בממשלה, ואני חוששת שגם לא בציבור הרחב.
רבותי. העובדה שילדי ישראל אינם לומדים באופן מסודר זה מספר חודשים מטרידה ומדירה שינה מעינינו, אך פי אלף חמור ומטריד מצב מערכת החינוך כפי שהיא במצבה הנוכחי. פי אלף חשוב שנדע שאי אפשר, פשוט אי אפשר להמשיך הלאה במצב הקיים. הגענו לתחתית הבור, וזו זעקה מעומק הלב של המורים. לו לא היינו זועקים, היינו מועלים בתפקידנו כאמונים על עיצוב דמותו של הדור הבא במדינת ישראל.
גברת ברטוב הנכבדה מתוסכלת מכך שעם כל איגוד מקצועי אחר אפשר לגמור שביתה ולהמשיך קדימה. היא אינה מבינה שאנו נאבקים על "הדבר האמיתי". על המהות הכי בסיסית בחיים - מי אנחנו, מיהם ילדינו, איזה מין בני אדם גדלים כאן בארץ הזו, ועל ברכי אלו ערכים הם מתחנכים. ואם נהיה בוטים, מהו הפרצוף שלנו כחברה. עם התנאים העומדים לרשותנו כיום אי אפשר לממש את היעדים הבסיסיים הללו. אלו אינן שאלות שניתן ליישב בפשרה כזו או אחרת, בתוספת של איקס אחוזי שכר ו"לסגור עניין", כהגדרתה. זהו מכלול שלם של נושאים הכרוכים זה בזה: שכר המורים, כיתות עמוסות באופן הפוגע קשות באפקטיביות של החינוך, קיצוץ מתמיד בשעות לימוד וויתור, בשל כך, על לימוד איכותי המגיע לכל תלמיד, ועל חינוך ערכי בסיסי ומהותי.
את זה, הם עדיין לא קלטו שם למעלה, גם לא אחרי 42 ימי שביתה, ריבונו של עולם.
זו תהיה בכייה לדורות
ממשלת ישראל מערערת על הלגיטימיות שלנו כאנשי מקצוע להביע דעתנו על הדרך בה ראוי שיתבצע החינוך, למרות שאנו נמצאים בפועל בשטח, ויודעים טוב מכולם מהם הצרכים של התלמידים ושל המורים. כולם, פקידי האוצר, אנשי משרד החינוך, מומחים אקדמיים למיניהם, כולם נותני עצות מדופלמים היודעים טוב מאיתנו למה זקוקים ילדי ישראל. איזה מסר מעליב ומשפיל אתם משדרים לנו.
אתם, האמונים על המשא ומתן, ביחסכם הפטרוני והמזלזל כלפי המורים, מחלישים אותנו וזו תהייה בכייה לדורות. מי שרוצה להעצים תלמידים, חייב להעצים קודם כל את מוריהם. בדרך שבה אתם מנהלים את המשא ומתן אתם עושים את ההיפך. את הנזק שאתם גורמים יהיה קשה מאד לשקם בתום השביתה. פגעתם בבסיס האמון של המורים. כבר עתה אני שומעת רבים מחבריי המצהירים, בחצי פה ולעתים בגלוי, שימצאו כל דרך לעזוב את המערכת, את המקצוע ה"נוראי" הזה כהגדרתם. במעשיכם, אתם מרתיעים צעירים ומוכשרים להגיע להוראה ובכך אתם תוקעים למדינת ישראל גול עצמי. היא תשלם על כך מחיר יקר בתחום המדעי, החברתי, הכלכלי בדורות הבאים, ומי יודע אם לא בתחום הפוליטי והביטחוני.
היחס המזלזל של ראש הממשלה, שסירב להיפגש, ולו פעם אחת עם נציגי המורים, יחזור אליו כבומרנג, כי בכך הפגין הלכה למעשה שהחינוך בתחתית סדר החשיבות הלאומי. צדק צריך להראות לא רק להיעשות. אינך יכול להשמיע הצהרות בזכות חשיבות החינוך והמורים, בכל הזדמנות ותחת כל עץ רענן, ולהתעלם מבקשתם להיפגש עמך. כבר נאמר פעם - טוב מעשה אחד מאלף מלים.
השדר שהמורים שוליים וזניחים מחלחל גם לתלמידים, ותחושת השוליות אצל המורים מתחזקת. במקום להעצים אותם, ממשלת ישראל מחלישה אותם. באים אנשים שבינם לבין פדגוגיה אין ולא כלום, ומשדרים למורים את המסר הבא: אתם מספיק טובים כדי להתמודד מול ילדינו ולהרביץ בהם תורה, אך אינכם יודעים מה טוב בשבילם.
המפסידים העיקריים מהתמשכות השביתה, שלא תטעו, אינם מורי ישראל (הגם שהם נפגעים כלכלית קשות), כי אם התלמידים ומדינת ישראל שהפסידה קאדר של מורים ומחנכים מוכשרים בפוטנציה, שידירו את רגליהם מהמקצוע ויברחו ממנו כל עוד נפשם בם.
מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה חינוך רע. גם לא חינוך בינוני. היא חייבת לשמור על יתרונה הסגולי כאי מערבי מתקדם באוקיינוס ערבי, לא יציב ולעתים עוין. ההון האנושי הוא תוכנית הביטוח שלה להישרדות, פשוטו כמשמעו. ורבותי, מה לעשות, זה לא יקרה ללא העמדת החינוך במרכז, על כל המשתמע מכך, והקצאת משאבים פיזיים, כלכליים ואנושיים לחינוך הדור הבא. על כך מאבקנו.