סוכנויות הסיוע בבנגלדש לא מסייעות

"הרבה סוכנויות סיוע, אבל לא מספיק סיוע", אמרה כותרת אחת ב-BBC השבוע, ביחס למענה הבינלאומי לניצולי סופת ה[[ציקלון]] "סידר" ב[[בנגלדש]]. הסופה רבת העוצמה שהיכתה במדינה הענייה הותירה אחריה שובל הרס בממדים מפלצתיים. קרוב ל-4,000 תושבים נהרגו, בערך כפול ממספר ההרוגים בעקבות הוריקן "[[קתרינה]]". ביחס למענה שנתן העולם לניצולים, אחד ממטבעות הלשון הנפוצים יותר בו השתמשו הכתבים שדווחו מהאזור הוא "מעט מדי, מאוחר מדי".

אל האזורים שנפגעו הגיע הצבא, וגם חלק מסוכנויות הסיוע. אבל כמויות המזון והאספקה שהועברו לנצרכים קטנות לאין שיעור מהדרוש. במקומות אחדים היה הצבא צריך להשתמש במקלות כדי לגרש תושבים שהתנפלו על המצרכים שהביאו, כדי להשיג יותר ממנת האורז המזערית שקיבלו.

העובדה שהמענה לצרכי נפגעי הסופה לא היה מהיר ומשמעותי יותר מעידה על כשל חמור. בנגלדש היא מדינה המועדת לאסונות טבע. בגלל היותה מישורית ובשל הסופות התכופות, שיטפונות הם עניין שכיח. את הסופות לא ניתן למנוע, אבל אחריהן, זמן התגובה ואיכותה הם בעלי חשיבות עליונה. בעקבות השיטפונות המים מזדהמים, ויש סכנה של מגיפות כגון כולירה. בבנגלדש יש נציגות של כל סוכנויות האו"ם ושל כמעט כל ארגון צדקה, ובכל זאת יש בה תושבים שכמה ימים אחרי האסון עדיין לא אכלו דבר.

חלק מהבעיה טמונה במצב הפוליטי הרעוע של המדינה. בבנגלדש שולטת ממשלה זמנית בתמיכת הצבא, אחרי שהסכסוכים בין שתי המפלגות הגדולות איימו לרסק את המערכת הפוליטית. על הממשלה הזמנית נמתחה ביקורת ונאמר עליה שהיא ניסתה להסתיר את ממדי האסון, כדי לא לפגוע בתדמית של בנגלדש בעולם. מכל מקום, לא ברור אם מחויבותה לאזרחים היא כזו של ממשלה נבחרת.

עם זאת, דווקא נעשה ניסיון אינטנסיבי להזהיר את התושבים לפני שהסופה היכתה. אלא שאמצעי האזהרה - עיתונים, אינטרנט וטלוויזיה - מתאימים לתושבים אמידים יותר ולא לאוכלוסיה הכפרית, שחלק גדול ממנה אינו יודע קרוא וכתוב.

טענה נוספת היא שאין די תיאום בין סוכנויות הסיוע לבין הממשלה. זוהי טענה שמעלים הארגונים המצויים בשטח, ולא כל כך ברור מה משמעותה. האם הממשלה מונעת מהגופים הללו את הגישה לאזורים שנפגעו? זה לא נשמע הגיוני. הסבר אחר של הגופים הזרים למחדל בהגשת העזרה, הוא שמדובר בעניין ממושך משום שצריך לקבוע סדרי עדיפויות. אי אפשר לצאת מיד ולחלק מזון ותרופות, משום שזה מבצע לוגיסטי רב הקף, וראשית יש לקבוע מי זקוק לסיוע יותר כדי להגיע אליו ראשון.

גם זה נשמע מעט כמו תירוץ. הגופים הפילנטרופיים זוכים לחסינות מפני ביקורת, משום שמקובל שהם "עושים עבודת קודש". האמת בשטח מורכבת הרבה יותר. בעבור אנשים רבים, העבודה, או ההתנדבות בסוכנות סיוע כלשהי היא דרך חיים ושיגרת יום יום. כמו כל שגרה, גם בזו של הארגונים יש חוסר יעילות, בירוקרטיה ואפילו שחיתות וסיאוב.

אבל גם אילו כל הגורמים היו מתואמים ביניהם ויעילים בפעילותם, הבעיה היסודית הרבה יותר קשה. בנגלדש היא מדינה ענייה מאוד. תושבים לא חיכו בה לחילוץ על הגגות אחרי הציקלון, משום שגל הגיאות שהביאה איתה הסופה, בגובה חמישה מטרים, הרס בקלות את בתי הבוץ בכפרי הדרום. ב-1991 קטל ציקלון כ-140 אלף מתושבי המדינה, כך שהמספר הנוכחי הוא נמוך באופן יחסי.

אין בבנגלדש תשתיות, והמספר הרב של עובדי סיוע שנמצאים בה דרך קבע לא משנה את העובדה הבסיסית הזאת. האו"ם הקדיש סכום מגוחך לסיוע הראשוני – שמונה מיליון דולר מקופת החירום שלו. מדינות אחרות, שהעיקרית בהן היא ערב הסעודית, תרמו עוד 142 מיליון דולר. הכפריים בבנגלדש נחשבים בעיני העולם פחות אפילו מתושבי שכונות העוני של ניו אורלינס. האו"ם וארגוני הסיוע ייטיבו לעשות אם יקדישו את הזמן בין אסון טבע למשנהו להפעלת לחץ על אומות העולם העשירות להשקיע בתשתיות קבע במדינה האומללה.