ונתחיל באזהרה: שלא תגידו שלא אמרתי לכם: "אמרתי לך" הוא סרט בנות. אחושרמוטה סרט בנות. כל כך סרט בנות, שלא עברו יותר מ10 דקות מרגע שהוכנס הדיסק לכונן הDVD ועד שהרגשתי את הטסטוסטרון שלי צועק אל השמים ומכריז על יציאה למאבק הישרדות על המשך קיומו.
זה לא שהסרט ממש רע (על אף שיהיו לא מעט שיטענו גם את זה, בוודאי) - אלא שפשוט מדובר בתוצר מעובד לעייפה של ז'אנר הקומדיה הרומנטית הנשית. ז'אנר זה נהפך בהוליווד לסמן קצה קיצוני של תרבות השטאנץ השמאלצית וזאת לא מחמאה. ואם במרבית הקומדיות הרומנטיות אפשר למצוא איזשהו תחכום נסתר או טוויסט מעודן שמציב את מערכת היחסים במקום מעניין כלשהו, הרי שכאן העיקרון הזה כמעט ולא משחק: שוב אותו סיפור "משפחתי" קלאסי על אם "פולניה| שחייבת לשדך לביתה את הבחור הטוב ביותר, שוב התרה בסגנון "הכל מאהבה" ו"לא רציתי שתעשי את הטעויות שאני עשיתי" וכמובן - הפי אנד חתונתי עם שמלה לבנה ונוצצת בסצינה שנראה שפשוט התחילו לעשות לה "העתק-הדבק" בכל סרטי הז'אנר.
דיאן קיטון אמא פולניה
מה שבכל זאת מציל את הסרט הזה הוא ללא ספק ההופעה המרשימה, כתמיד, של דיאן קיטון: אמנם בהחלט לא מדובר באחד התפקידים הטובים שלה - אבל אין ספק שהשחקנית הטובה הזו מצליחה להפיק את מקסימום התחכום והשנינות מהדמות הפלקטית יחסית שנכתבה ונבנתה עבורה. גם מנדי מור, בתפקיד ההו-כה-אופייני של הילדה הצעירה, היפה והמוצלחת שמחפשת קצת עניין בעולמה המושלם עושה את מה שהיא עושה טוב מאז הצליחה לעמוד על עקבים.
לסיכום, בהחלט לא מדובר ביצירת מופת קולנועית, ואפילו לא בסרט דייטים קלאסי מומלץ - זהו סרט מוצלח לערב בנות, אי שם בין השעווה, הגלידה והציפורניים, או משהו כזה.
והטסטוסטרון שלי? הוא, ברוך השם, הצליח להינצל - ותודה לרובוטריקים המתחדשים!