התחזית: ללא שינוי ניכר

כדורגל הוא ענף שבו לסטטיסטיקה אין הרבה חשיבות. תארו לעצמכם איזה עוול היה נגרם למשל לאלי אוחנה, אם גדולתו כשחקן היתה נמדדת אך ורק על סמך נתונים יבשים, ומתעלמת לחלוטין מחוש השערים שלו, קור רוחו, הקלאסה, הכריזמה והבלורית. רק לאחרונה פירסם איגוד הסטטיסטיקאים של הכדורגל העולמי ספר שמתיימר לקבוע מי הכדורגלן הגדול בכל הזמנים, רק לפי נתונים מספריים יבשים. די אם נזכיר שלפי הנתונים בספר, דייגו ארמנדו מראדונה אינו ראוי להיכלל בנבחרת כל הזמנים, ואילו אחד, לואיס פיגו (!), דווקא נספר בין 11 ענקי המשחק.

אולי מבחינת סטטיסטיקה אישית, הכדורגל אינו מיטיב עם הענף של ד"ר מינה צמח, אבל ברמה הקבוצתית, בהחלט אפשר להסיק מסקנות זהירות לגבי טיב הקבוצה ואיכות הקמפיין שעשתה נבחרת ישראל. הנתונים שקובצו ינסו לאפיין את הנבחרת ביחס ליריבותיה בבית ובאירופה, וכן ביחס לטורנירים קודמים.

התדמית של נבחרת ישראל תחת שרביטו של דרור קשטן, היא של אסופת שחקנים אפורה, שמשחקת כדורגל מכוער, הגנתי, שלא לומר פחדני. גבות רמות הורמו כשמאמן מקדוניה, סרקו קטאנץ, תיאר את ישראל ככזו שמשחקת כדורגל "התקפי ותוסס". בעידן גרנט כבשה ישראל ממוצע של 1.33 שערים ב-24 משחקיה הרשמיים. זו של קשטן מציגה ממוצע של 1.66. שיפור קל, אבל הכדורגל המחריד לא מספק מקור לנחמה בעניין (למי ששכח את הניצחון הביתי על מקדוניה). על פניו, ממוצע השערים הישראלי עומד בכבוד מול נבחרות אחרות ביבשת כמו איטליה (1.83 שערים למשחק), פורטוגל (1.7), ספרד (1.9), ואף טוב מזה של הולנד (1.25). אולם אם נחפור קצת עמוק יותר נגלה שנבחרת ישראל לא בדיוק תוקפת גלים-גלים את יריבותיה.

אמנם כבשנו 20 שערים, 2 יותר מרוסיה שהעפילה ליורו, אבל כשבודקים את כמות הבעיטות למסגרת במשחקי ישראל מגלים ששחקניו של קשטן עקפו רק את אנדורה בתחום זה. ישראל בעטה בכל הקמפיין 36 בעיטות למסגרת שערה של היריבה (כמו מקדוניה, אך לזו יש יותר איומים על השער). אפשר לומר שמבחינת אחוזי הצלחה, מדובר בנבחרת של צלפים, אך האמת היא שמדובר בנבחרת שפשוט ממעטת לתקוף. לשם השוואה, אנגליה כבשה 24 שערים בקמפיין ואיימה 72 פעמים על שוער היריבה (פי שניים מישראל), קרואטיה כבשה 25 ורשמה 65 איומים, רוסיה כבשה רק 18 אך בעטה 59 פעמים. אפילו אסטוניה החלשה רשמה 39 איומים לשער. צדק הידינק שאמר כי "ישראל זו נבחרת עם אוריינטציה הגנתית". רק כדי לחדד את ההשוואה, אימפריה אירופית כמו ליכטנשטיין, איימה בקמפיין 42 פעמים על מסגרת שער היריבות, אז מי אמר שהפערים באירופה לא מצטמצמים?

ומה עם ההגנה? בקמפיין הנוכחי איימו יריבותיה של ישראל על מסגרת שערו של דודו אוואט 49 פעמים (4.1 בממוצע למשחק). אם נרצה להשוות אותנו לבכירות בבית, אז רוסיה ספגה 40 איומים על מסגרתה, אנגליה 32 וקרואטיה רק 26. רק על אסטוניה איימו יותר (56 פעמים, אנדורה לא נחשבת). מקדוניה, כמו ישראל, ספגה 49 איומים, והסטטיסטיקה של משחק ההגנה וההתקפה בבית מלמדת, שישראל של היום הרבה יותר דומה למקדוניה מאשר לקרואטיה. יש לאן לשאוף.

בשני הקמפיינים של אברהם גרנט בנבחרת, קוננו הישראלים על העלמותם של החלוצים מהזירה. במוקדמות יורו 2004 ומוקדמות מונדיאל 2006, כבשו חלוצי ישראל רק 4 שערים (2 של פיני בלילי, 1 של שי הולצמן ו-1 של יניב קטן). מלאכת הכיבוש הוטלה על כתפיהם של חיים רביבו (לא, הוא לא חלוץ), יוסי בניון, וואליד באדיר, אדורם קייסי ושאר אנשי מרכז שדה ודרומה. הנבחרת של קשטן ידעה עדנה בנושא זה, ואפשר לבשר כי שפע החלוצים בסגל הצברים, מעניק תקווה לגבי העתיד. חברים, החלוצים חזרו ובגדול, הסדר הישן שב אל כנו. מתוך 20 שעריה של נבחרת ישראל במוקדמות יורו 2008, רק 4 נכבשו על ידי שחקנים שאינם חלוצים. רוברטו קולאוטי (6 שערים), עמית בו שושן (2), טוטו תמוז (2), בן סהר (2), אליניב ברדה (2), ברק יצחקי (1) ועומר גולן (1) הרשיתו עבור הנבחרת.

בתקופתו של אברהם גרנט, שתי מילים נשחקו עד דק: "תחת" ו"אופי". במוקדמות יורו 2004 גרנט סבל מחוסר גם בזה וגם בזה. בקמפיין הכושל ההוא, שלא לומר מביש, ישראל לא הצליחה להפוך פיגור לכדי ניצחון. יותר מכך, ב-3 מתוך 5 משחקים בהם כבשה ראשונה, היא ירדה מהדשא ללא מלוא 3 הנקודות (2 תוצאות תיקו והפסד אחד). כוכבו של גרנט דרך בקמפיין העוקב, כשבחמשת המשחקים בהם ספגה ישראל ראשונה, היא לא נוצחה (5 תיקו וניצחון אחד). בקמפיין מוקדמות יורו 2008 ישראל ספגה ראשונה ב-3 משחקים וסיימה אותם בתיקו ושני הפסדים. כנראה שהנבחרת הנוכחית מרגישה הרבה יותר טוב כשהיא כובשת ראשונה. אופי, קוראים לזה. ב-6 מתוך 7 משחקים בהם הכחולים-לבנים כבשו ראשונים, הם ניצחו. המשחק היחיד בו זה לא קרה היה ההפסד הביתי לקרואטיה (4:3).

אבל אופי זה לא רק קאמבק מפואר. כשקבוצה פותחת משחק או מחצית שנייה, דגשיו של המאמן חקוקים היטב בראש השחקנים, וכל הטקטיקה והמוטיבציה שספגו, אמורה להתבטא על כר הדשא. אחרי שקשטן שולח את שחקניו להימנונים, לא צריך לחכות הרבה כדי לחזות בשער ישראלי. הנבחרת כבשה בקמפיין שהסתיים, 6 שערים ברבע השעה הראשונה של המשחק. לשם השוואה, בשתי הקדנציות של גרנט קפצנו רק 5 פעמים לאחר שהמחוג השלים 15 דקות. ישראל ספגה רק שני שערים ברבע השעה הראשונה בקמפיין, וזה לא מנע ממנה לחלץ תיקו ברוסיה וניצחון במקדוניה. אבל כנראה שקשטן "מאבד את זה" בתדרוכי המחצית, משום שישראל כבשה רק שער בודד (נגד אנדורה) ברבע השעה שלאחר ההפסקה (4 בעידן גרנט), ולעומת זאת ספגה 4 (לעומת 5 בשתי הקדנציות של גרנט).

אחת הסיבות שלנבחרתו של גרנט הודבקה המילה "אופי" היא היכולת לכבוש ברבע השעה האחרונה של המשחק. 9 פעמים עשו זאת בחורינו המצוינים בקמפיינים תחת גרנט, ונראה שבעידן קשטן המגמה נשמרת (5 שערים בפיניש). וכמה ספגנו ב"מאני טיים"? אצל גרנט שני שערים, ואצל קשטן רק אחד (אנדורה). נראה שבדקות הלחץ, ישראל לא מאבדת את הראש, נתון חשוב למדינה שמתיימרת להתקדם בכדורגל האירופי.

מדד חשוב שמלמד על התקדמותה של הנבחרת הוא תוצאותיה נגד הקטנות בבית, אלו שבאות מקבוצות הדירוג שנחותות משלנו. איבוד נקודות נגד נבחרות קטנות מוכיח שלקחים לא הופקו עם השנים, ההתקדמות איטית ביותר והסיכויים להעפיל לטורניר גדול פשוט לא קיימים. במוקדמות יורו 2004 איבדנו נקודות מול קפריסין ומלטה (שתי תוצאות תיקו), ומאז, הן במוקדמות מונדיאל 2006 (קפריסין, איי פארו) והן בקמפיין שהושלם זה עתה (מקדוניה, אסטוניה ואנדורה), רשמה ישראל מאזן מושלם מול הנבחרות הנחותות ממנה.

אז יפה, התבגרנו. השלמנו את הקפיצה הקטנה וההכרחית הזו. עתה עולה השאלה, האם רועדות לנו הרגליים נגד הנבחרות מקבוצות הדירוג שמעלינו? בקמפיין 2004 רשמנו שלושה הפסדים ותיקו מול צרפת וסלובניה (0.08 אחוזי הצלחה), בקמפיין 2006 השגנו מול צרפת, אירלנד ושוויץ 6 תוצאות תיקו (33.3 אחוזי הצלחה). במוקדמות יורו 2008 יצאנו במאזן של ניצחון, 2 תיקו ו-3 הפסדים (27.7 אחוזי הצלחה). אין שיפור בנושא מאז הקמפיין הקודם של הנבחרת.

לא ממש היינו צריכים את המספרים כדי לדעת שנבחרת ישראל אינה מאריות אירופה. אמנם ממוצע השערים והכמות אותה כבשה ישראל מציבים את התקפתה במקום ה-19 המכובד, מתוך 50 המדינות שהשתתפו במוקדמות יורו 2008, אבל מאידך כמות הבעיטות הדלה שממטירה התקפת בחורינו על שוער היריבה, מציבים אותנו קרוב יותר לאסטוניה ומקדוניה מאשר לרוסיה וקרואטיה. כמות השערים שספגנו ממקמת את הגנת ישראל בין 20 הראשונות באירופה, ואמנם יש לנו אותו מספר נקודות כמו אנגליה, אך אי אפשר להשוות את משחק ההגנה שלנו לזה שלהם, והמספרים מוכיחים זאת. ספגנו כמעט כמו אנגליה וקרואטיה יחד, כך שיש עוד מה ללמוד בנושא.

נקודה חיובית בקמפיין הנוכחי היתה כושרם של חלוצי ישראל, שלא איכזבו, וכבשו מנה מכובדת של שערים. אמנם הנבחרת עוד צריכה לשפר את הריכוז כשהיא חוזרת למחצית השנייה, אבל ממחלות ילדות כגון שערים שספגנו בדקה ה-90 (אוי, אוסטריה, אוסטריה), ואיבוד נקודות נגד נבחרות נחותות, כנראה שהחלמנו. נקודה שחייבת לעמוד במוקד קמפיין הבא, היא השגת נקודות נגד הנבחרות הבכירות מולן נתמודד, תוך שמירה על מאזן נקי מהפסדי חוץ נגדן, קל וחומר לגבי המאזן הביתי. שיפור בעניין זה יציב את ישראל בעמדת זינוק לטורניר גדול. בסופו של דבר, המספרים מלמדים שאין הבדל משמעותי בין הקמפיין הקודם של הנבחרת, לזה שרק הסתיים. גרף ההישגים מצביע על התקדמות איטית ולא ממש יציבה. בקיצור, מדשדשים.