היום האחרון של שארית חיי

המוות הוא חלק מהקארמה של האדם. למעשה, הקארמה מתייחסת לכך שלכל דבר יש סיבה ולכן, דברים שנעשה בהווה ישפיעו על העתיד ודברים שעשינו בעבר משפיעים על חיינו בהווה. את הרעיון הזה קל לנו לקבל, אך מה בדבר גלגול נשמות ומה בדבר האפשרות שדברים שנעשה בחיים האלו ישפיעו על הגלגול הבא שלנו? מי באמת מאמין בכך ומי בכלל חושב על המוות?

אחד שחושב על המוות ובטוח בגלגול נשמתו הוא הדלאי-לאמה. לפי המסורת, התפקיד החשוב של הנהגת העם הטיבטי מתגלם כל פעם באדם אחר. כל דלאי למה יודע בוודאות שלאחר מותו, הוא יופיע מחדש בגופו של ילד קטן, שיזכה שוב להנהיג בחוכמה את אנשיו.

מתוך ניסיונו, כנפש שעברה הרבה גלגולים, מייעץ הדלאי-לאמה, כיצד להתכונן לגלגול הבא: ראשית, יש להימנע מלבקש בסתר, בעקיפין או באופן ישיר, את מותו של אדם אחר. כמעט כולנו מחזיקים בדעה, שישנו ציבור מסוים שיש להשמידו. אולי ציבור זה פגע בנו ואולי זה אפילו אויב שמאיים על קיומנו.

בכל בן אדם קיים פוטנציאל לרוע וכשמחשבותינו השליליות מביאות אותנו לרגשות עזים, יש סיכוי שנפגע או נעודד פגיעה במי שמאיים עלינו. בראייה גלגולית, רצון להביא למותו של אדם אחר, יחסל לחלוטין את אפשרותו של אותו אדם להשתנות, כך שאם אדם זה היה אויב, גם בגלגול הבא הוא יישאר עוין. במקום לעסוק במותו של האויב, יעזור לנו הרבה יותר לעסוק במותנו המתקרב.

זאת הסיבה, שעל כל אדם לחשוב כיצד הוא רוצה למות, באיזו סביבה ובאיזו אווירה. לרוב, את רגעינו האחרונים אנו עושים בחדר סגור, עמוס במכשירים רפואיים מצפצפים ובחברת קבוצה מצומצמת של אנשים (רופאים, אחיות ומנתחים), שאולי רוצים בטובתנו, אך אין לנו ולא היה לנו מעולם קשר רגשי איתם. בנוסף, על האדם לחשוב אם היה רוצה שקרוביו ידאגו לחברו לציוד החייאה, ימשיכו את סבלו וימנעו ממנו להתגלגל הלאה, או שהיה מעדיף לאחר הבשורה כי מותו קרב, להיפרד מרופאיו, לחזור לביתו ולהזמין את כל האנשים שהוא באמת אוהב, להיפרד מהם ולחלוק עימם את רגעיו האחרונים.

דבר אחרון ואולי החשוב ביותר - הוא שיש להבין את טבעו של המוות. בסופו של דבר, כל יצור חי ימות, זהו הטבע. ויותר מכך, בטבע קיים אותו מסתורין שלפיו לעולם אין לדעת מתי יגיע הרגע הזה. למעשה, לא ניתן לומר בוודאות שהיום - לא נמות. החיים הם תהליך של איחוד ואחריו פירוק: הורים וילדים, בעלים ונשים, חברים, כולם לבסוף ייפרדו במותם אחד מהשני. לאחר שנפרד מקרובינו, נאלץ להיפרד מדבר חשוב נוסף והוא המשמעות. משמעותו של כל הסובב אותנו תסתיים, הדברים שרכשנו, המעמד שהגענו אליו, כל מה שהוגדר בעיננו כ"שלנו" לא יוכל להמשיך איתנו הלאה לגלגול הבא.

אלו שמתנגדים לכל דיון בנושא המוות, מעדיפים לברוח, להתחמק ממנו או להילחם בו. הם גם אלו שבסופו של דבר הכי מפחדים ממנו. לעומת זאת, מי שיבין את חוסר הבהירות לגבי רגע המוות, יבין שטבעו של כל רגע מושלם להסתיים, יבין שלא ניתן לדחות דברים למועד מאוחר יותר ויהיה כן עם עצמו לגבי העובדה שבכל יום הוא עלול למות. כך יוכל אותו אדם לנצל טוב יותר את הזמן שנותר לו בחייו. הוא צריך להיות מוכן למות, עוד היום!

מתוך הבנה זו, ישאל את עצמו האדם שאלה פשוטה: "כיצד הייתי מבלה היום, אם היה זה היום האחרון בחיי?". שאלה זו תמנע מהאדם לבצע ב"יומו האחרון" פעולות שליליות נגד אחרים ונגד עצמו, כך שמעשיו יהפכו להיות טובים יותר. התמודדות יומיומית עם המוות, אומר הדלאי לאמה, יוצרת הכנה לחיים בגלגול הבא ומבטיחה שורה של מעשים חיוביים וחשובים שיעמדו לטובתנו בגלגולים הבאים.

המוות הוא לא "טוב" או "רע", הוא פשוט חלק מהחיים. אבל יש לזכור, שזהו רק מוות פיזי, של הגוף ושל התודעה. עלינו להיות בטוחים, כי ישנה תודעה עדינה שממשיכה הלאה למשכנה החדש בגוף אחר, באדם אחר. מה יהיה בחייו של אותו גוף שיכיל את תודעתנו הישנה והעדינה – זה תלוי רק בנו ובמעשינו היום.