חמודי

אמיר פרי היה איש להקת פורטרט. אחר כך עבר לתחום האירועים. בדרך תיקלט מדי פעם מוזיקה שחורה בגת רימון. עכשיו יוצא אלבום הבכורה שלו. "אוי גוד, אלבום ראשון..", אתם אומרים, "בטח משהו צ'יזי". מה נאמר, אתם צודקים בהנחת היסוד שלכם. שלל אלבומי הבכורה והתגליות של השנה-שנתיים האחרונות הוכיחו את עצמם כעסק דביק, מעיק וצפוי לעייפה. פה איזה משועבד לחברת תקליטים עם שיער ארוך ומניירות, שם איזה מוצי פוצי (שנשמע כמו) שלמה ארצי - אין חדש.

ועם זאת, כשמסתכלים על האלבום של פרי נסחפת אל החוף ההבנה שמדובר בדיסק שיוצא בלייבל Earsay של האוזן השלישית. ואיזה כיף שיש לייבלים עצמאים, שיש את אירסיי, את פאקט ואת פאסט מיוזיק. כי כשזה מגיע לאחד משלושת אלו, יש להניח שלא מדובר במוצר צ'יזי. אולי יש מצב להיתקל באיזה ניסיון שלא בדיוק הצליח, באיזו פאלטה קטנה, אבל למכור לנו חרא מהונדס שיווקית - זאת לא האג'נדה שלהם. הם באמת בעניין של המוזיקה, וכה לחי להם על כך. באירסיי, אגב, יצא השנה האלבום הישראלי הטוב ביותר לדעתי - האחרון של רוקפור.

ואם נחזור לפרי - שברשותכם הוא לא רק דוגמה אלא גם אייטם – ובכן, הוא חובק אלבום אשר מתאים כמו כפפה לרוח שעיצבה לעצמה אירסיי לאורך הזמן. פרי הקליט את האלבום בפור-טראק באולפן ה(איך לא) ביתי שלו, והצליח להשיג תוצאה שנשמעת באמת ובאמת מורכבת ומיוחדת (כמו גם צועקת בכל גרונה: לואו פיי). בכלל ניכרת כאן המיומנות הרבה של פרי בארבעה ערוצים, אינסטרומנט שיכול להוביל, כמו במקרה זה, ליצירות אינטימיות ומשוחררות מאוד.

מעניין שבאלבום (שנקרא "Soft Ride" ו.. הוא באנגלית) אין למוזיקה השחורה, המקושרת לפרי, יותר מדי אזכורים בין שלל הסגנונות שמורצים כמו בתרגיל זרימת אסוציאציות. יש חוט מקשר, אינדי פרוגרסיבי, שגורם לפרי לחזור שוב ושוב למהלכים ולצורת שירה שמזכירים במעט את האחות ללייבל Blown Again, או להבדיל, את שי נובלמן. מה נאמר, חגיגה בגראז'.

אולם בתוך כל שמחת החיים של האלבום החמוד והמעניין הזה מנקרת שאלה אחת: מי ישמע אותו? מי יקנה אותו? האינדי הישראלי של השנתיים האחרונות הוא סבבה, באמת סבבה, אבל עדיין צפה התחושה כי אין מספיק קהל. אכן, אפשר לציין בגאון עלייה קטנה שהתרחשה לאחרונה במעורבות הקהל בכל הנוגע לנובלמן ולרוקפור (וחשוב לזכור שרוקפור ירדה אל האינדי ממקום מוכר), אולם הדרך לביסוסם של השוליים נראית עוד רחוקה מאוד. אם זה בכלל אפשרי כאן.