יותר מהמראות - המטריפים דעתו של אדם עליו - של מטוס הסילון מפלח את בניין התאומים השני כמו היה מגדל קל-קר, הצליחו לטמטם אותי הקריאות הספונטניות, האוטומטיות, של האוחזים במצלמות החובבים, אשר כיוונו את המצלמה הביתית שלהם לעבר זירת ההתרחשויות והפכו מבלי להתכוון לצלמי חדשות. "Oh my God!" היה הטקסט המשותף לכל הצלמים שקולותיהם נקלטו במיקרופון המצלמה הביתית. "Oh my God!", צרח הצלם החובב על סיפון המעבורת בדרך לסטייטן איילנד. "Oh my God!", הסכים אתו, מרחק קילומטרים משם, הצלם בקרבת לינקולן סנטר שהרים מצלמתו אל הרקיע. "Oh my God!", החזיק אחריו הצלם המקצועי של רשת Fox, כשהבין מה קלטה עדשתו. "Oh my God!", קרא העולם בפלצות. ו"או מיי" לא היה בסביבה כדי לשאול "מישהו קרא לי?".
ראשית לכל, עליי לשמור על אתיקה מקצועית ולהודות כי לי ולאלוהים יש כמה עניינים לא פתורים, כך שחשוב לבחון את דבריי גם לאור עובדה זאת. אלוהים קיים. אין על כך כל חולק. הוא חי ובועט בלב כל מי שקריאת Oh my God יצאה משפתיו, גם אם פעם אחת בחייו (אפשר גם בגירסה העברית - "אלוהים אדירים!", או באחותה הערבית "יא אללה"). קיומו של Oh my God, לעומת זאת, עדיין טעון הוכחה, אין מה לעשות. בין אם אלוהים הוא נגזרת חלקי כל מי שנשמת חיים באפו ובין אם הוא אבסטרקט מוחלט - מוטציה פילוסופית ודתית שמאחוריה אינטרסים היסטוריים, פוליטיים-ציניים, אין מנוס מהשאלה: איך אחרי כל כך הרבה שנים לא יצא אלוהים מאחורי הפרגוד ואמר: "אני תכף חוזר אליכם"? או לפחות תלה שלט מעשה ידיו בפינת הרקיע שאומר: "כאן לא מודיעין"?
אבל אלוהים, שלרגל יום כיפור מתארח ב"סלב על הסכין", מעדיף את המסתורין סטייל קייזר סוזה, ספק מפלצת מבועתת, ספק תחמן חלקלק, ספק מנותק רגשית נעדר כל חוש של חובה מוסרית לכל הקוראים "Oh my God!", המתכוונים לבטח אליו. "זה לא אני, זה פופטיץ" הוא המסר שעולה מהשתיקה שלו. "אני אלוהים של מישהו אחר. בטח לא שלך, ולא שלך, ולא שלך שם בכובע האדום. ואל תקראו לי מותק. גם לא my. אני לא עובד בשביל אף אחד".
ערב יום הכיפורים ועם פרוש המילניום השני, צריך להודות שמצבו של אלוהים מעולם לא היה טוב יותר. הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות כבר אינה נחלתם של חסידי הלוגותרפיה בלבד. גל הפונדמנטליזם, החזרה בתשובה ואפילו הנהירה המאורגנת אחרי רוחניות המזרח לסוגיה, מוכיחה כי "אלוהים", כקונספט, כערך קיומי הכרחי במשוואת המשמעות האנושית, איתן מאי פעם. לאחר שהמערב החילוני כפר בו, רשאי "אלוהים" לרשום לעצמו "מצוין" בתעודת סוף המילניום. המין האנושי שוב בידיו.
מצבו של "Oh my God!", לעומת זאת, בכי רע. "או מיי", שתפקידו להאזין לתפילות פרטיות, להתייחס לקריאות התפלצות, אקסטזה במיטה, פרץ התרוממות רוח במגרש הכדורגל, או סתם, סתם, ללא כל סיבה, להיות שם בשביל האדם הקטן; "או מיי", עושה רושם, מועל בתפקידו. קל מאוד לזרוק מספרים - שישה מיליון, עשרים מיליון, מאתיים ושלושים אלף - כדי להעיד על הסטטיסטיקה האכזרית, לאורך ההיסטוריה, בכל פינות הגלובוס, של קורבנות החינם. המספרים, בהיפוך מוזר, דווקא מעצימים את אלוהים. אבל כאשר מכפילים אותם במיליארדי קריאות "Oh my God!", המוחזרות לשולח עם חותמת "מען לא ידוע", מוכרחה להזדקר העובדה: "Oh my God!" אינו קיים. אפשר להמשיך לזעוק, להתפלל, להתחנן, לכרוע על ברכיים, או לנהוג במחווה האנושית האינסטינקטיבית ביותר: לקרוא ל"או מיי" בשעה של צורך אמיתי. המספרים היבשים מלמדים ש"או מיי" פשוט לא בתמונה.
קיים בתחת שלי
25.9.2001 / 10:07