בוא תגיד שלום

חגיגות שלושים השנה לנחיתת הנשיא סאדאת בישראל הן הזדמנות מצוינת להצפת כמה שאלות מטרידות על הסכם השלום עם מצרים. בישראל 2007, שבה מוגשים מדי יום המבורגרים שהוכנו ממיטב הפרות הקדושות שעוד נותרו לנו, הסכם השלום עם השכנים מדרום הוא אחת הפרות הקדושות, שהצליחו לחמוק מהתקשורת השוחטת ומהביקורת הצינית של הפוליטיקאים.

הסיבה, ככל הנראה, היא חוסר יכולתם של מצביעי השמאל לבקר הסכמי שלום באשר הם, וחוסר רצונם של אנשי הימין השפוי לצאת נגד אחת מהצלחותיו הבולטות של מנחם בגין, שהכניסו את ראש הממשלה הראשון של הימין לדברי הימים של מדינת ישראל והמזרח התיכון.

הסכם השלום עם מצרים אינו מקיים את ההבטחה והתקוות שרבים תלו בו. זהו שלום אינטרסנטי קר, בלי גרם חמימות בין העמים ובלי רומנטיקה של מזרח תיכון חדש. ואולי טוב שכך, אולי טוב שהישראלים יראו כמה שנים נדרשות כדי לייצב הסכם שלום, אחרי עשרות שנים של לוחמה ושינאה הדדית. עד כמה מורכב לבנות מחדש אמון בין עמים, שאינם חיים וכרוכים זה בזה, לא כל שכן כאלו הפוגשים אחד את השני מדי בוקר במחסום בדרך לעבודה או באתר הבנייה ליד הבית. השלום המתסכל עם המצרים הקל גם על קבלת השלום המתסכל לא פחות עם הירדנים. שבעים מהפרת הבטחות, אבל לא מפול מצרי, אפילו לא ציפינו לנגב חומוס בעמאן, והסתפקנו בכך שנפסיק לראות חיילי לגיון דרך כוונות.

גם בשותפות צוננת וכמעט עסקית מותר לתהות על התנהגות חריגה של הצד השני. כיצד אמורה ישראל להתייחס להפקרות המוחלטת בסיני ולהברחות הנשק אדירות המימדים לתוך רצועת עזה. מדוע מובארק מאפשר להפוך סיני לארץ הפקר וגן עדן לארגוני טרור איסלמיים. איך יש להתייחס להתחמשות האדירה של צבא מצרים בעשרים השנה האחרונות, במהלכן השקיע מדי שנה יותר ממיליארד דולרים, מכספי הסיוע האמריקני, במרוץ חימוש. מה צריכה ישראל לחשוב על עצימת העין המצרית בכל הקשור לנעשה רצועת עזה ולהפיכת שלטון החמאס שם לזרוע אסלאמית פונדמנטליסטית בחסות אירן.

יש לשאול, מדוע איש במערכת הפוליטית בישראל, מלבד ח"כ יובל שטייניץ, אינו מעלה את השאלות האלה על סדר היום. מדוע אמ"ן, שיודע להזהיר מכל אפשרות של הסכם עם הסורים או הפלסטינים, שמפחד משלום כמו מאש, לא פוצה פה ומדליף דברי "גורמים ביטחוניים בכירים" השכם והערב?האם אנחנו שוב נופלים לקונספציה מודיעינית בסוגיה המצרית שפוגעת בכושר השיפוט של ממשלות ישראל. לא מדובר ביציאה נגד הסכם השלום עצמו, כי אם בהתרחשויות ובשינויים שעברו על שני הצדדים מאז החתימה ההיסטורית על המדשאה בבית הלבן. לא מדובר כאן בזעקה שהמלך הוא עירום, אלא בשאלות עליהן צריך מישהו במערכת הפוליטית ובמערכת הביטחון להשיב בישירות.

השאלה המצרית גם מעניקה פרופורציה לאיום האירני. מי מסוכן יותר לישראל? צבא קונבנציונלי מודרני, מחומש עד האוזניים ומאומן היטב, או צבא עם חימוש פרימיטיבי יחסית, מרוחק ובעל פוטנציאל גרעיני עתידי לא ברור. למרות ההתעלמות ממבנה השלטון של מובראכ, מדובר בדיקטטורה לכל דבר, שבה הפיכה צבאית או אסלאמית אינה תסריט בלתי אפשרי. דווקא חסידי השלום עם מצרים ואלו שתמכו בו ובמחיר ששילמה עליו ישראל, חייבים לשאול את השאלות האלו ולקבל עליהן תשובות מניחות את הדעת. רק כך נוכל להמשיך ולחגוג שלושה עשורים של שקט בחזית הדרום, ולהשליך את המודל המצרי על שלום עתידי גם עם סוריה ולבנון.