האם טייבה הוסרה ממפת ישראל?

לפני מספר שבועות ביקש בנו בן ה-10 של ג'בארה סאלח מאביו 60 שקלים, עלות הטיול השנתי של בית ספרו. "אין לי כסף, אני מצטער", נענה. "אבל זה רק ב-60 שקלים!", כעס הילד. האב השפיל מבט. "אין לי", חזר. בבוקר הטיול עמד בנו של ג'בארה סלאח במרפסת הדירה, הביט החוצה וראה את חבריו השמחים עולים על האוטובוס. לסאלח נשבר הלב: "אני מבטיח לך שלטיול הבא אתה תצא", אמר.

למרות ההבטחה, לסאלח קשה לראות כרגע מנין יגייס את הסכום לפעם הבאה: כמו שאר 300 עובדי עיריית טייבה, הוא אינו מסוגל לממן מותרות מסוג זה. מי שאינו מקבל משכורת עשרה חודשים (במקרה הטוב) או שלוש שנים (במקרה הרע), גם לא יכול למצוא 60 ש"ח לטיול של הילד. ג'בארה סלאח, עובד סוציאלי במחלקת הרווחה בעיריית טייבה, לא זכה לשכר על עבודתו מזה כשנתיים. "יש לי חובות של 100,000 ש"ח", הוא נשמע מיואש. "יש לי ארבעה ילדים קטנים שהולכים לבית הספר, ואין לי כסף לחוגים ולבגדים עבורם. היום חזרה לי הוראת קבע של תשלום לחברת החשמל, לטלפון ולקופת חולים. לא שילמתי אפילו 100 ש"ח לביטוח בית הספר של ילדיי, כי אין לי".

המשבר הכלכלי שעובר על עיריית טייבה הוא סיפור סבוך, שנמשך כבר שנים. יו"ר ועד העובדים של העירייה, סלווא מסארווה, מתארת את ההיסטוריה המורכבת של המשבר, שכלל עד כה הסדרי נושים, התפטרויות של ראשי העיר, עוד גרעונות ענק, מינוי חשבים, תוכניות הבראה, ועדות חקירה מטעם בג"ץ, ומינוי ועדה קרואה. רק דבר אחד נותר יציב: עובדי העירייה לא מקבלים שכר. מסארווה חותמת במילים: "בכירי משרד הפנים והעירייה אכלו ענבים, תושבי העיר ועובדי העירייה אכלו בוסר".

בחמשת השבועות האחרונים העובדים שובתים. נמאס להם להגיע מדי יום לעבודה, להעניק שירותים לאזרחים ולהמשיך להיות קורבנות של מאבקים משפטיים בלתי נגמרים. העובדים נעלו את מבנה העירייה במנעול גדול ותלו מודעה בחוץ: "עיריית טייבה באבל בשל מות 'השכר', יהי זכרו ברוך".

לפני כשלושה שבועות הגיע המשבר בטייבה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. השופטת, ורדה אלשייך, נדהמה מהתנהלות המדינה בנושא, ומתחה עליה ביקורת חריפה. את משבר המשכורות בעיר הגדירה כ"בלתי נסבל, אשר התארכותו וההשלמה עימו מצד המדינה בלתי מתקבלים על הדעת.. תופעה בלתי תקינה ובלתי חוקית, לפיה עובדים מבצעים את עבודתם ואינם זוכים למשכורת במשך חודשים ארוכים". השופטת אלשייך הורתה על צו הקפאת הליכים לעירייה, ומינתה את עו"ד אבנר כהן כנאמן.

היית'ם דסוקי הוא עובד סוציאלי נוסף במחלקת הרווחה של טייבה, שלא קיבל תלוש במשך 31 החודשים האחרונים. קשה לתפוס את הנתון הזה. "איך מסתדרים? לא מסתדרים", הוא חורץ. "לולא משפחתי התומכת, לא הייתי מצליח להחזיק מעמד. עברתי את כל שלבי הקיצוץ, עד כדי קיצוץ באוכל. פעם היינו אוכלים בשר כל יום והיום בקושי פעם אחת בשבוע. גם את חודש רמדאן ועיד אל-פיטר לא חגגתי עם חמשת הילדים שלי. לא הכנו ארוחות ולא קנינו בגדים חדשים. אין שביב של תקווה, כי אין לנו אמון יותר באף גוף ובאף איש".

דסוקי מדבר על המצב האבסורדי בו הוא נמצא. "אני עובד סוציאלי ואני אמור לסייע לאנשים, אבל אני תוהה מי יעזור לי. לפחות אלה שיש להם הבטחת הכנסה יודעים שיש להם את זה. לי אין הבטחת הכנסה ואין הכנסה. אנשים מתביישים שמנתקים להם חשמל ושאין להם אוכל בבית. לו היה קורה דבר כזה ברעננה או בכפר סבא, מי היה מרשה דבר כזה? אתה מעלה על דעתך ליל סדר ללא ארוחה?".

עובדת העירייה סואעד חאג'-יחיא סוגרת שנתיים בלי משכורת, והיא מדברת על תחושת הקיפוח בצורה יותר בוטה. "מתייחסים אלינו כאילו אנחנו לא תושבי המדינה", כך סואעד. "משרד הפנים ראה את ההידרדרות, שלח חשבים ונאמנים, אך לא עשה דבר בעצם. לא מדובר בהידרדרות של היום-יומיים האחרונים, אלא של שנים. למה הם שתקו? למי אני כעובדת צריכה לשלם את המחיר של מחדלי השרים וראשי הערים המושחתים?".

"אין לי שום אופציות לעזוב ולחפש עבודה במקום אחר. לחבריי היהודים יש הרבה אופציות, אבל מי במגזר היהודי יקבל ערבייה כעובדת סוציאלית? חוץ מזה אני רוצה לשרת את האוכלוסייה שלי, זה הייעוד שלי".

נסרין חאג'-יחיא, אם חד הורית, בוגרת האוניברסיטה העברית, דווקא ניסתה לחפש עבודה מחוץ לטייבה. "שלחתי קורות חיים לכעשרים מקומות. אך אף אחד מהם לא חזר אליי. החיים שלי הרוסים, שרפתי כבר את כל החסכונות שלי. ההרגשה שלי היא שהורידו את טייבה ממפת ישראל".

שביתת עובדי העירייה משפיעה כמובן על כל יתר תושבי טייבה. היום ביוב מציף את הרחובות, וערמות הזבל מיתמרות מכל פינה בעיר. בתי החולים קיבלו תושבים שלקו בקדחת הנילוס המערבי, ובמחלות עור כתוצאה מקריסת מערכת התברואה. בית הספר היסודי "ראזיליה" בעיר דווקא עושה רושם נקי למראה. סגן מנהל בית הספר מצביע על אישה העולה במדרגות: "זוהי אמא של אחד התלמידים. היא באה בהתנדבות כל יום לנקות את בית הספר".

לא כל מוסדות החינוך בעיר שפר מזלם למצוא מתנדבים. אלפי ילדים מתקבלים מדי בוקר במוסדות חינוך מטונפים שפועלי ניקיון, שרתים ומזכירות לא נראו בהם חודשים. עבד אל-ג'באר עוידה, מנהל מחלקת החינוך בעיריית טייבה, מספר ש"חלק מהתלמידים לא מעזים להיכנס לשירותים מרוב זיהום שם, והם עושים את צרכיהם בחצר. התלמידים גם מפסידים
שעות לימוד כי השיעורים מקוצרים בגלל המצב".

"קשה להשתחרר מהרושם", היטיבה לסכם השופטת ורדה אלשייך בהחלטת בית המשפט, "כי המדינה, בידה מופקד הפיקוח על רשויות מקומיות, נמנעה מהתערבות במשך תקופה ארוכה, ושינתה עמדתה זו רק כאשר שבה העירייה ועמדה על עברי פי פחת". לאנשי טייבה לא נותר אלא לקוות שלדברי התוכחה התורניים על הנעשה בעיר יהיו הפעם גם קצת שיניים.