קפד ראשה והיא שושנת פרא

כששמעתי את מייסי גריי בפעם הראשונה קשה היה לי להחליט אם היא נשמעת כמו אנסמבל של תינוק וחתול או כמו דאפי דאק עם נשמה. אבל כמו אצל טום ווייטס או בוב דילן, יש משהו מגרה בצרידות הזו, משהו סקסי.

האלבום השני של גריי, “ID" (אן.אם.סי), הוא המשך ישיר של אלבום הבכורה שלה, "On How Life Is": צעקני, מצועצע וראוותני. זה לא שלפאנק של גריי אין נשמה - היא זורקת עליו ג'אז ובלוז ומוסיפה מעט מוזיקה צוענית ברקע, יש בו השפעות בולטות של פארלמנט ופאנקדליק של ג'ורג' קלינטון, ובסופו של דבר מתקבל צליל מלא שעוטף אותך, בדיוק כמו שצריך, בלי להעיק.

אבל למרות כל אלה "ID" של גריי סובל מתסמונת האלבום השני. אם לא שמעתם עליה, תשאלו את אלאניס מוריסט או את ג'מירוקוואי. במקרה שאלה לא בסביבה תשאלו את סמי אבזרבל, המתופף של תיסלם. אחרי אלבום ראשון מצוין וצליל מרענן, גריי לא ממש עומדת בציפיות. הגרוב עדיין שם, המיקסים עדיין עלו הרבה, אבל אין כמו הפעם הראשונה. כלומר, בתקליטים.

הנושאים החביבים על גריי לא השתנו - הרבה סקס ואהבה עם קצת אלימות וטירוף מתחת לפני השטח: “Sexual Revolution”, “Sweet Baby” ושיר הפתיחה של האלבום, “Relating to a Psychopath" הם שירים שנשמע לא מעט בחודשים הקרובים. היחצ"נים של גריי ידאגו לשניים שלושה קליפים עם הרבה קצב, והופ, הנה לכם אלבום זהב, או פלטינה. תלוי אם אתם צריכים סתימת שורש או סתימה רגילה.

זה לא אלבום שמתאים לכל אחד, זה בטח לא אלבום לאלו שלא אהבו את הקטע של גריי בסיבוב הקודם שלה במצעדים, אבל גריי לטעמי היא טעם אחר בין כל כוכבניות ההיפ הופ למיניהן, היא גם טעם אחר בין כל הבריטני אגילרה. אל תרוצו לקנות את האלבום הזה, אבל תנו לו צ'אנס כשאתם שומעים אותו ברדיו. מי יודע, אולי גריי תיתן לכם בתמורה.