סוד הקסם המזרחי

סוד הקסם המזרחי: ריקודי בטן

פעם רק אישה לא מהוגנת העזה לרקוד, אבל היום המחול המזרחי מקושר לנשיות חזקה ורוחנית. סדרת כתבות על ריקודי בטן

  • ריקודי בטן
כרמלה ברק

המחול המזרחי הוא מחול נשי עתיק, ששורשיו טמונים בחברות המטריאכליות הקדומות (3,000 לפסה"נ) . בעולם העתיק, נשים רקדו בעבודת הקודש ובטקסי פולחן דתיים. תנועות האגן, הבטן והירכיים שימשו לחיזוק האנרגיה של הגוף ולהגברת המודעות הרוחנית. ריקוד הבטן, בשל היותו מותאם לגוף הנשי, שירת את האישה בכל שלבי החיים: בטקסי ההתבגרות, לקראת טקס הכלולות וכהכנה ללידה. בנוסף, שימש הריקוד לחיסון מפני מחלות ולריפוי הנפש.

ריקוד הבטן, כמו ריקודי פולקלור רבים, צמח והתפתח מתוך חיי היומיום של הנשים, עבודתן והתפקידים שמילאו בחברה. הריקוד ביטא את זיקתן של הנשים לקהילה שבתוכה חיו ואת הקשר שלהן לאדמה, לטבע ולחיים. דרך הריקוד הן נתנו דרור לרגשות ולמאווים שלהן.

הריקוד עבר מאם לבתה בידיעה שהוא חיוני לגופה, לחייה כאישה ולנשמתה. אין זה מפתיע שריקוד הבטן אוגר בתוכו חוכמה עתיקת יומין בכל מה שקשור לגוף ולקשר שלו עם הנפש. המפגש המשמעותי בין המחול המזרחי למערב, התרחש עם פלישת חייליו של נפוליאון למצרים, אז גם נטבע המונח "ריקוד הבטן" שהגיע מצרפתית וכונה כך בגלל "הבטן הרוטטת" של הצועניות המצריות שרקדו בפני החיילים.

במאות ה-18 וה-19, השתנו פניו של הריקוד מעממי בעיקרו לאמנות בימתית. בשל חושניותו המובהקת, נתפש הריקוד בעיני השליטים המערביים כנחות והודבקו לו סטיגמות שחלקן מלוות אותו עד היום. הודות לקולוניאליזם, נדד ריקוד הבטן ברחבי העולם והוצג בבמות באירופה, באופרות ובקולנוע, על ידי רקדניות מערביות ועם הזמן התרחק מההקשר הנשי והחברתי שלו.

טוב לדעת (מקודם)

איך צפוי להיראות עתידנו בעידן הרכבים האוטונומיים?

יניב הלוי
לכתבה המלאה

המיניות הנשית מתפרצת

לאורך ההיסטוריה, היה המחול בעייתי עבור נשים, משום שהוא מבטא את חוסר הנוחות והאמביוולנטיות של החברה כלפי מיניות, נשיות והתנועתיות של האישה. מצד אחד, האישה רוקדת באמצעות גופה ומצד שני, היא נדרשה להקפיד לא לחרוג מגבולות ההיתרים החברתיים שהיו נהוגים באותה חברה. כך שהאישה נאלצה לטשטש את המיניות שלה במסגרת הריקוד ולכן קיימת בו דו ערכיות תרבותית.

מדהים לגלות שבחברה הערבית, המקפידה על איסורי הדת ועל מיניות צנועה, התפתח ריקוד שהוא נשי, מיני ופחות מאופק מהריקוד המערבי. דווקא השמרנות והפיקוח החברתי הכל כך הדוק (גם על נשים וגם על גברים) הביאו להתפתחות ריקוד שיש בו פורקן מיני ובו הורשה לנשים מסוימות ולגברים מסוימים להשתמש בריקוד כאמצעי. צפייה בהופעות של ריקודי בטן היו סממן ברור לשכבה בכירה ועשירה מאוד. מי ששימשו כרקדניות היו נשים לא נשואות ממעמד נמוך ולרוב יתומות. אישה מהוגנת לא יכלה להיות רקדנית.

ריקוד הבטן העכשווי יצא לגמרי מההקשר ההיסטורי המוכר שלו. הריקוד נפוץ הרבה יותר בקרב נשים במערב מאשר במזרח . דווקא במזרח, יש פחות ופחות רקדניות בטן בשל רדיפת הפונדמנטליסטים האיסלמיים הרואים גם בריקוד הבטן וגם במוזיקה של זמרים עממים כאום כולת'ום ועבד אלווהאב כמעודדים מתירנות מינית ומתעלמים מהאמונה הדתית.

בשנים האחרונות, זוכה המחול המזרחי לעדנה רבה בישראל ובמערב כולו. השאלה היא האם החיבוק הענק הזה של המחול המזרחי ושל המוזיקה הערבית העשירה המתלווה אליו מקרב אותנו לשכנינו? מצד אחד, זהו פתיחת ערוץ רגשי לעבר השכנים שלנו. אבל מצד שני, הפקענו את המחול המזרחי ממקורותיו הערביים והחזרנו אותו למקום הפרטי שהוא דיאלוג של האישה עם גופה והוא מתקיים לצד פעילויות נוספות בעידן הניו אייג' המקרבות אותנו לטבע הבסיסי שלנו.

הכותבת היא רכזת קורס מדריכות מחול מזרחי הוליסטי במכללת גבעת וושינגטון, עוסקת בהוראת המחול המזרחי במסגרות שונות באיזור המרכז והדרום וחוקרת את נושא תנועת הגוף במחול כדרך לריפוי וצמיחה אישית. כתובת דוא"ל:

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully