מעשה מגנה

שחקני מכבי נתניה לא צריכים לבטא את התדהמה שלהם בעילום שם בתקשורת על כך שדניאל יאמר השתולל בחדר ההלבשה בתום התיקו בקרית שמונה. הם צריכים להעריך זאת. להבין את המסר: אנחנו כבר לא קבוצה שסולחת לעצמה על תיקו בגלל שניצחנו ארבעה משחקים ברציפות, אלא מועדון צמרת שניצחון הוא המושג היחיד שהוא מכיר. לפעמים דברים כאלה מבטאים דברים הרבה יותר חשובים מעוד פרמיה מלוקקת ועוד מילה טובה לשחקנים. בשביל מכבי נתניה וליגת העל, בואו נקווה שהמסר של יאמר עבר.

ליגת העל השנה מעניקה הזדמנות בלתי חוזרת לאנשי מקצוע לדלג משלב של מאמן/פרשן למעמד של מאמן צמרת: אלי אוחנה, ניצן שירזי ואלון חזן. שלושתם מאמנים שמדברים גם כמו פרשנים שמתבוננים על המשחק מבחוץ ומנתחים מה חסר לקבוצה כדי לקפוץ מדרגה, עד שלפעמים יש תחושה שאין להם יותר מדי השפעה על הדברים.

יכול להיות שזה המקום הנעים במרכז הטבלה שהופך אותך לסוג של מתבונן ויכול להיות שזה פשוט סוג של הרגל טלוויזיוני. בכל מקרה, העונה נפתח לשלושתם חלון הזדמנויות נדיר לקחת את הקריירה שלהם למקומות קצת יותר רציניים. הליגה קלה להחריד, הצמרת פנויה להצעות, הקבוצות הגדולות מתל אביב משוועות לאיש מקצוע שיוציא אותן מהבוץ, אבל באשדוד, בבני יהודה וכפר-סבא עדיין שקועים בבינוניות. עדיין מתבוננים בנעשה מסביבם ומפרשנים מה חסר להם מעמדת השידור על הספסל. ראובן עטר, תרגיש חופשי לעקוף.

המחסור במגנים בליגת העל יכול לפעמים להטעות ולגרום לחלקנו להלל שחקנים סבירים שלא לצורך. אפשר לגדל מגנים מגיל צעיר ואפשר להסית חלוצים בינוניים כדי שיבלטו בעמדה הפחות מחייבת, בשני המקרים אחוזי ההצלחה לא גבוהים. לא בעולם ובטח לא בישראל. וכך נוצר מצב שמשחק אחד סביר של מגן די מפוזר כמו כריסטיאן אלברז הופך אותו מיד לכרסטיאן פנוצ'י של ליגת העל.

במקרה של ליגת העל, ההתלהבות מאלברז אכן במקומה, אבל עדיין קבוצה שחולמת אירופה צריכה לשאול את עצמה האם לא מחפשת משהו טוב יותר. פחות מפוזר, יותר מדויק, פחות חדיר בהגנה, יותר יציב בנפש, פחות הגבהות רעות, יותר מסירות רוחב מדויקות. לליגת העל אלברז הוא מגן לא רע בכלל, אבל כדי להצליח באירופה צריך להיזהר מחוסר היציבות שלו. זה מה שמנע ממנו להתמיד בקבוצות הגדולות בדרום אמריקה, זאת שאלה שראשי בית"ר צריכים לשאול את עצמם לפני שמחתימים אותו על חוזה ארוך טווח.

עוד לפני שהמשחק בקרית אליעזר הסתיים, הפלאפונים של העיתונאים מלאו בהודעות גינוי של כל מי שרצה לנצל את הטיפשות של חלק מאוהדי בית"ר כדי לרכוש הון פוליטי זול. הודעות גינוי לא מצריכות לכנס ישיבות חירום, לא דורשות ממך למצוא פתרונות, להגות תכניות מנע, או חלילה לעשות משהו ממשי נגד התופעה שאתה מגנה. מספיק להקליד כמה שורות, ללחוץ Send והנה גם ניקית את מצפונך וגם יצאת ידי חובה. לכן, גם הודעות גינוי בדרך כלל אומרות את המובן מאליו. הן יודעות מה טוב, מי הרע – מניפולציה לחובבנים במחיר הקרן ואמצעי נוח לאחראים להכריז בפני מי ששכח על נוכחתם, שמא חשבתם שהם מתבטלים.

למה לא מוציאים הודעות גינוי בכל פעם ששחקן ערבי סופג קללות גזעניות, אתם בטח שואלים? כי זה כבר לא קונצנזוס, אי אפשר לזרוק איזו הודעה מהשפה אל החוץ ועדיין לצאת בסדר. אלה הם האנשים שמנהלים את הכדורגל הישראלי, אלה הם האנשים שמנהלים את מדינת ישראל. אולמרט, לוזון, אין הבדל. מחר בבוקר הם כבר ישכחו מהכל ויכינו בבוידם את הודעת הגינוי הבאה. עם כאלה מחנכים פלא שיש כאלה אנשים מחונכים?

הודעות גינוי זאת גם דרך של חברה אלימה, גזענית ולא שוויונית לקטלג מגזר קטן, שהוא בעצם שיקוף שלה, להצביע עליו בתור האחר ולהדביק לו את כל ההרגלים שהיא שמתביישת בהם. פעם אפילו עשו את זה ליהודים. גם אנשים כמו אבי לוזון, שגרף את הונו בהתנהגות ברברית כלפי שופטים והתקוטטות עם אוהדי בני יהודה, יכולים להשתמש בטריק הזה. את החוויה הלוזונית הראשונה שלי בתור עיתונאי עברתי במשחק גביע הטוטו בין הפועל תל אביב למכבי פתח תקווה, בו כינויים כמו "גפרור שרוף" לזיו כבדה עלו ללא בושה מיציע המשפחה המכובדת. אבל ביום כזה אפילו אבי לוזון, שלא עשה כמעט מאומה כדי להוריד את מפלס האלימות לפני ביזוי זכר רבין על-ידי אוהדי בית"ר בקרית אליעזר, יכול לצאת בסדר.

אז יאללה, חברים, בואו נשחרר עוד הודעות גינוי וניתן לאבי לוזון לשחרר עוד הצהרה לתקשורת על כמה שאוהדי בית"ר מגעילים ולמה הוא מתכוון להעמיד אותם לדין (תוך פחות מ-12 שעות הוא שחרר ארבע הודעות, לא מעט הצהרות ונתן לכלי התקשורת לראיין את המנכ"ל שלו באופן חופשי). מהר, לוזון, כדי שנתפנה מחדש לזרוק רימוני הלם, לקלל שחקנים ערבים, לנהום לשחורים, לחטוף מכות משוטרים, לקלל את הנהגים לידינו בכביש, לרמוס זכויות אדם של זקנים ומהגרים ולהרוג ילדים פלסטינים באמצעות מסוקים כמו בני תרבות. כמו בני אור.

ואהה, כן, גם אני מגנה.

"הקומץ של בית"ר עבר הפעם כל גבול"

שתי התל אביביות כבשו הכי מעט שערים בליגה. מכבי, למרות הצמד של קמאנן, עדיין חסרה חלוץ רחבה אמיתי, סקורר בלשון העם, שישלים את עזרן או קמאנן או את שניהם. נכון, כל דבר יותר טוב מבאדיר בעמדת החלוץ. אוקיי, למכבי יש גם יתרון בולט במספר הקשרים שמסכנים את השער ויכולים להתחלק בעול הכיבוש, אבל מדובר בפער מזערי בין הגרוע לגרוע מאוד.

דווקא דרבי תל אביבי, אצטדיון מלא ואווירה מחייבת, יכולים להכניס את הפועל למצב שבו היא תמצא את הכוחות הנפשיים להתגבר על הפער המזערי הזה. דרבי תל אביבי זאת תמיד אופציה לטוויסט בעלילה ורוח חיים מחודשת בשחקנים שמוני הראל מכבה מדי יום. כשאומרים שזאת באמת ההזדמנות האחרונה של לוזון, צריך גם לקחת את הדברים האלה בחשבון. אם את מכבי תל אביב הבינונית הוא לא מנצח, למרות ששחקניו יהיו ביום ראשון נחושים מאי פעם, הוא כנראה כבר לא יוכל לנצח אף קבוצה עם הפועל תל אביב.