וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האם מורשת רבין היא טמטום קולקטיבי?

5.11.2007 / 9:09

אודי הירש חושב שאם נעבור עוד כמה ימי זיכרון טראומטיים כמו האחרון, ייתכן כי נאבד את הסיכוי הקלוש לזכור מה הנרצח עשה בחייו

כשמדברים על רצח יצחק רבין כעל טראומה לאומית, מתכוונים לפגיעה האנושה בתהליך השלום ובקרע בין ימין לשמאל. אלא שביום השנה ה-12 לרצח נחשפה הטראומה האמיתית: יום הזיכרון לרצח. ליתר דיוק, חודש הזיכרון, שמתחיל כמה ימים לפני התאריך העברי (כי בכל כלי תקשורת זורק העורך לפקודיו החרוצים: "בואו נהיה הראשונים שיוצאים עם גילויים חדשים על המצב הדנטלי של לריסה") והסתיים, אם ירצה השם (כלומר, אם ירצו עורכי העיתונים, מהדורות החדשות בטלוויזיה, אוהדי בית"ר ואיתמר בן גביר), אחרי שנחתכה עורלתו של ינון עמיר. עוד כמה ימי זיכרון טראומטיים כאלה, וייתכן כי נאבד את הסיכוי הקלוש לזכור מה לעזאזל עשה הרבין הזה בחייו, ונגלה כי במותו ציווה לדורות הבאים את הטמטום הקולקטיבי.

כי אין הגדרה אחרת למה שהתרחש כאן בשבועות האחרונים: עיסוק אובססיבי, חולני וילדותי ברוצח ראש הממשלה ובלידת בנו; מכתבים פתוחים בעמודים ראשונים של עיתונים מובילים לאותו תינוק, שככל הידוע טרם למד לקרוא; בג"צים נגד עריכת הברית לבן בכלא; דיבורים בלתי פוסקים על "פגיעה ברגשות" בעקבות עריכת הברית בתאריך הרצח; עצרת זיכרון לראש הממשלה תחת הסלוגן המבריק "ברית נגד הרוצח"; הפגנות של צעירי העבודה מול בית הסוהר שבו נערכה הברית והודעות תמוהות של שירות בתי הסוהר שיאסור גילויי שמחה במהלך הטקס. מדינה שלמה משתכשכת בארגז חול ומגיבה בהיסטריה מוחלטת לכל פרובוקציה של משפחה תמהונית אחת, שמהתלת בדעת הקהל באופן שיחצ"ן העל רני רהב, שהגיש בג"ץ נגד קיום הברית, יכול רק לחלום עליו.

הפופולריות האפסית של השלום

הנקודה הטראגית היא שהמצב צפוי רק להחמיר. כבר כיום לאיש אין מושג מהי אותה מורשת רבין חמקמקה, שעליה דיברו פעם כולם והשנה הופסקו החיפושים אחריה מחמת חוסר עניין לציבור. אם נניח כי המורשת המדוברת היא תהליך השלום, ברור כי הטיקט הזה יכול למשוך לכיכר בערך עשרת אלפים מפגינים, שרובם יגיעו כדי לתפוס בחורות. אין ספק גם כי התמקדות בנושא משמים כל כך לא תצליח למשוך את תשומת לבו של הציבור המיואש למשך יותר מחצי יום.

פועלם של שני הנואמים המרכזיים בעצרת בשנים האחרונות מעיד על הפופולריות האפסית של השלום. שמעון פרס תרם בעת האחרונה לתהליך בעיקר ביקורים מועילים של רונאלדו ומוריניו, תוך שהוא יושב בממשלות של מלחמה (שבאחת מהן כיהנה דליה רבין, בתו של הנרצח, כסגנית שר הביטחון), בעוד אהוד ברק עסוק בהכנסת מקלות בגלגלי אנאפוליס. זה אך סמלי שאת הטור הסמוך לכותרת הראשית היצירתית בידיעות אחרונות ביום שישי ("מחר בכיכר רבין: ברית נגד הרוצח") כתב איש השלום אביב גפן, שבקיץ שעבר הכריז כי זה "פאתטי" למחות נגד מלחמת לבנון.

כך שנשארה רק משפחת הרוצח, שבה נמשיך לנבור גם בשנים הבאות. היא מעוררת את היצרים, היא מעצבנת, היא יודעת בדיוק על אילו נקודות ללחוץ. והציבור הישראלי לא מסוגל להתאפק. במקום להתעלם הוא מתלהם. כיוון שהתלמיד הישראלי מתעב את שיעורי האזרחות בבית הספר, כאדם בוגר אין לו מושג אמיתי מה פירוש המושגים "דמוקרטיה" ו"שלטון החוק". הוא בטוח שעל מערכת המשפט ליישם מיד את גזר הדין עליו הוחלט בשיחת הסלון האחרונה בביתו הממוזג בצפון תל אביב (סירוס הרוצח ומשיחת גופו בזפת חמה) גם אם בספר החוקים אין זכר לעונשים כגון אלו. התקשורת מתחנפת, כמו בכל מצב, לקונצנזוס הישראלי, מטופש ככל שיהיה, ועל כן היא תקפוץ המציאה, תדווח על "צירוף המקרים המצמרר" בין תאריך הלידה והרצח ותאסוף טוקבקים למכביר (כן, גם אנחנו שותפים). ח"כים ושרים לא יפספסו את הצ'אנס לספק כמה ציטוטים מזועזעים, ומכאן הדרך להתפלשות שנתית בג'יפה קצרה.

מצד שני, כשיתפרסמו תצלומי הפפראצי של ינון עמיר (כותרות אפשריות: "בנו של השטן", "אות קין", "אבות אכלו בוסר"), בסביבות ה-4 בנובמבר 2008, עוד נתגעגע ליום השנה מלא האיפוק והקלאסה של השנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully