"לפי מצב האירועים האחרונים במדינה הזאת חשבתי שייחלקו כאן הזמנות לברית מילה של הבן של השרץ", אמר איש הרדיו נתן זהבי ליד הבמה בעצרת, עם הסיגריה האלמותית תקועה עמוק בפה. גם סגן שר הביטחון, מתן וילנאי הטיח כי "התקשורת כרגיל לא עושה את עבודתה", בהתייחסו לסיקור התקשורתי הנרחב סביב שמחותיו הפרטיות של רוצח ראש הממשלה, יגאל עמיר.
זהבי ווילנאי אינם לבד במערכה. בימים האחרונים נמתחה ביקורת קשה מצד פוליטיקאים, אנשי ציבור ושלל טוקבקיסטים על אמצעי התקשורת, בשל הסיקור האינטנסיבי של עלילות הרוצח. המבקרים צודקים במידה מסויימת. הרבה מעבר לעמדה פוליטית כזו או אחרת, מטרתו של יום זיכרון, כל יום זיכרון, הוא להתייחד עם זכרונו, או זכרונם של המתים, בדיוק כפי שהשם מציע.
ובכל זאת, המציאות הפוליטית-חברתית בארץ המצבים הבלתי מוגבלים שלנו תמיד תפתיע בצורה כזו או אחרת. וכך בדיוק היה אמש בעצרת הזיכרון בכיכר. בשונה משנים עברו, בהן העצרת השנתית לזכרו של רבין התמוססה בהדרגה והפכה להיות עוד אירוע קלנדרי מצוי - השנה הורגשה תכונה גדולה יותר. הקהל העצום שגדש את הכיכר אמש הוכיח זאת היטב.
ישראל ישראלי קורא עיתונים
מבלי להכנס לדיון הפוליטי סביב מעשיו הפרטיים של עמיר, והאם אלו צריכים לקבל פרסום אם לאו, דבר מה בכל זאת הוביל את ההמון לכיכר אמש. אותו המון שבהדרגתיות נטש את הכיכר בשנים קודמות. והסיבה לאחוזי ההתייצבות הגבוהים היא די ברורה.
ישראל ישראלי קורא עיתונים, צופה בחדשות ומודע להתרחשויות סביבו. כל נסיון למנוע ממנו את הגישה למידע הזה הוא כמו קשירת מטפחת עם חורים גדולים על עיניו הפקוחות והמפוכחות. הזיכרון של רבין האיש ביחס לשנה שעברה, או לזו שלפניה, לא השתנה כלל וכלל. מה שהשתנה ביחס לשנים קודמות, ולעצרות הקבועות, היא מידת ההתעניינות הציבורית בדבר.
ובכל זאת, תפקידה של התקשורת במערכת הדמוקרטית הרצויה הוא לספק את אותו המידע. עוול גדול היה נעשה אם אותו מידע היה נחסם בדרכו לציבור. וכך קרא ישראלי את העיתון, צפה במהדורת החדשות, והחליט להגיע לכיכר, שלא כמו בשנים קודמות. זה בדיוק תפקידה של התקשורת לשמש שופר ולהעביר את המידע בצורה מהימנה. תפקידו של ישראלי, או של הטוקבקיסט במקרה שלנו, הוא לסנן את אותו המידע ולעשות איתו כל שברצונו לעשות. בין אם זה להצביע ברגליים ולהגיע לכיכר, ובין אם זה להישאר בבית ולדפדף לידיעה הבאה.