כולם מוארים עכשיו

למרות שמרבית האנשים אינם מודעים לכך עדיין, תם עידן ההארה האישית או ההארה האינדיבידואלית. במאה ה-21, ההקשר לרוחניות עמוקה, אותנטית, רצינית וטרנספורמטיבית, הוא אבולוציה, לא רק של האינדיבידואל, אלא הרבה מעבר לו.

עבור אותם האנשים העומדים בחוד החנית, המסע הנלהב לאינדיבידואליות וההגנה עליה, הגיעו למבוי סתום. משום כך, התנועה לעבר התפתחות גבוהה יותר, קוראת כעת לקפיצה מעבר למימד האישי באופן שמעולם לא התרחש בעבר. המסע בעקבות הקדושה והתודעה המוארת, באופן מסורתי היה נתיבו של האינדיבידואל ההרואי ויוצא הדופן - הקדוש, המואר. אך כעת נראה שהציווי האבולוציוני של זמננו מפציר בנו להתפתח מעבר למה שאנו מכנים ההכרה האישית, למשהו שונה בתכלית.

בקצה גבול ההתפתחות האנושית, נראה שהתודעה עצמה מזנקת מעבר לתחום האינדיבידואליזציה, חושפת בדרמטיות אפשרויות חדשות, מסעירות ובלתי ניתנות לדמיון, של איחוד גבוה יותר. למרות הסכנות העצומות האורבות בהמשך הדרך, אינני יכול לחשוב על תקופה מסעירה יותר לחיות בה.

לפני שנים רבות, נשאלתי מה ההבדל בין הארה אישית להארה לא אישית. תשובתי היתה: "מה ההבדל בין גפרור בוער לדליקה משתוללת ביער?". רק כיום, כעבור שנים, אני מתחיל לראות את התגשמות החזון בו דבקתי מאז תחילת דרכי כמורה.

הארה אישית היא התעוררותו של היחיד לטבעה המוחלט או הלא יחסי של התודעה עצמה. אך בהארה רדיקלית, לא אישית ואבולוציונית - כפי שאני מכנה אותה - קרקע מוחלטת זו של התודעה עצמה כבר אינה ברשות היחיד או בחווייתו הפנימית בלבד. היא הופכת לבסיס ולהקשר בו מתקיימים יחסי-אנוש. הארה מעבר לאישי, שחרור מעבר ליחיד, רבים חולקים את תודעת האחד בהקשר של רבגוניות וזיקה הדדית.

אדם מואר דומה לגפרור בוער והוא עשוי לבעור בעוצמה רבה, אך דליקת יער משתוללת אינה ניתנת לשליטה. הדליקה היא ההקשר שבתוכו בוערים כל העצים. האש היא מה שהעצים חולקים ביניהם. בהארה אבולוציונית, היחידים מאוכלים באש התודעה המוארת עצמה, ההופכת להקשר שבו הם מתייחסים זה לזה.

הדבר שאני מעוניין בו ואליו מוקדשת כל עבודתי, הוא להראות לאנשים את הדרך שבה אם נחבור יחד, נוכל ליצור בינינו שדה קולקטיבי או בין אישי של תודעה נאורה וחפה מאגו ונתחיל להתייחס איש אל רעהו מתוך השדה הזה.

התפישה המסורתית הייתה שכאשר מישהו חווה דעה חפה מאגו, הוא התעלה מעל שכלו רק כדי להיות. זו אמנם חוויה רבת עוצמה, אך מה קורה כאשר עלינו לפקוח עינינו ולהגיב לאנשים אחרים, לעולם ולחיים? כי זהו המבחן האמיתי. לכן עלינו למצוא דרך להתייחס זה לזה, כאינדיבידואלים, תוך שימוש בשכלנו, בהקשר של שדה לא אישי של תודעה נאורה, לא דואלית וחפה מאגו. אי-דואליות פירושה שאין שניים, שקיים רק אחד. אך כאשר התודעה האי-דואלית הזו מופיעה בתוך שדה בין אישי, אז מתוך ההקשר הזה של היותנו אחד, אנחנו עדיין יכולים באותה עת להכיר בעובדת היותנו אינדיבידואלים.

אני משוכנע שפירוש הדבר הוא לא פחות מאשר האבולוציה של ההארה. אישית, אינני רואה פתרון אחר למצב הקיצוני של נרקיסיזם פוסט-מודרני, שכה רבים מאיתנו תקועים בו. לעולם לא נוכל לצאת מזה כבודדים. הדרך היחידה שבה נוכל לעשות זאת היא על ידי מפגש, במקום שמצוי מעבר לכל זה.

זוהי קפיצת דרך מעבר לאינדיבידואליות ובאותה עת איננו צריכים לוותר על היכולת המדהימה לאינדיבידואליות, שהיא המתנה האחרונה שהעניקה האבולוציה למין האנושי. היא זו שהופכת אותנו למיוחדים כל כך. היא זו שנותנת לנו את היכולת האדירה להבין את החוויה שלנו באופן אובייקטיבי, יכולת שעלינו לשמור עליה בכל מחיר. אך אסור שניתקע שם. אנחנו רוצים לשמור על היכולת הזו ובאותו זמן אנחנו רוצים גם להתעלות מעבר לאגו. זה הדבר שאני מעוניין בו. אני חושב שזהו עתידה של ההארה.