חדשות פשוטות: מהי שנת שמיטה?

שנת תשס"ח, שהחלה לא מזמן, הביאה עימה ויכוח סוער על השמיטה. המצווה, שמוזכרת לראשונה בספר שמות, העלתה פעם נוספת לפני השטח את הפערים הגדולים ששוררים בין הציבור החרדי בישראל לבין הציונות הדתית והחילונים. החלטה של הרבנות הראשית בסוגיית השמיטה עוררה ויכוח סוער, שככל הנראה הוכרע השבוע בפסיקה של בג"ץ.

השמיטה, שמוזכרת לראשונה בספר שמות, היא השנה השביעית במחזור של שבע שנים, שבה מצווה כל יהודי לא לעבד את החלקה שלו. איש לא זורע או קוצר את השדות, המטעים עומדים נטושים, וכל אחד יכול להיכנס אליהם ולקחת פירות עד שישבע.

"לשמיטה משמעות חברתית עמוקה, מפני שבמהלך השנה כל אדם יכול לקחת מהפירות וכך גדל השוויון בין השכבות בחברה", אומר אריה אדרעי, פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומומחה למשפט עברי. "בנוסף, יש לה משמעות דתית: האדם הדתי משליך את יהבו על האל שידאג למזונו. חכמים אף הטעינו את השמיטה במשמעות ערכית נוספת, שנה של התמסרות לענייני הרוח, תוך התנתקות מן העיסוק ברכוש ובעבודה".

בתקופת המשנה קיבל הפן השוויוני של השמיטה דגש נוסף, כשההנהגה יצרה את "אוצר בית הדין": פועלים מטעמה אוספים את היבול מהמטעים, ומחלקים אותו בצורה שווה בתוך הקהילה. ההנהגה אף ניסתה לתמוך בחקלאים, כשלקחה אותם לעשות את המלאכה הזו תמורת שכר.

מצוות השמיטה תקפה רק בארץ ישראל, כך שהיהודים לא היו מחויבים לקיים אותה בגלות. עם העלייה הראשונה צצה הסוגיה מחדש לקראת שנת השמיטה 1888-1889, ויצרה בעיה: בארץ היו אז שבע מושבות, שהתבססו על עבודה חקלאית. אנשיהן חששו שאם יקיימו את מצוות השמיטה, המושבות יתמוטטו.

"[[הברון רוטשילד]], שתמך במושבות מבחינה כלכלית, יכול היה ככל הנראה לדאוג להן במהלך שנת השמיטה, אך הוא ניהל מאבק עקרוני למציאת פתרון מתוך ראיית העתיד - מציאות בה יגדל הישוב לכדי כך שלא ניתן יהיה יותר לתמוך בו על ידי נדבנות", אומר פרופ' אדרעי.

הבעיה נפתרה בזכות רבנים מליטא, שייסדו את "היתר המכירה", דרך עוקפת לקיים את המצווה בעידן המודרני. לקראת שנת השמיטה נמכרות האדמות באופן פיקטיבי לגוי, ממש כמו מכירת חמץ בפסח, וכך החקלאי היהודי יכול להמשיך לעבד אותן – מפני שהן לא שייכות לו.

לקראת השמיטה של שנת 1909 [[הרב קוק]], אבי הציונות הדתית, ביצר את היתר המכירה, וכתב ספר שלם שעסק בנושא, תוך ויכוח נוקב עם הרב של צפת באותם הימים. למעלה מ-20 שנה מאוחר יותר קם נגדו [[החזון איש]], הרב הפוסק של היישובים החרדים בארץ, שהתנגד בכל תוקף להיתר המכירה, וביקש לבדל את היישובים האלה לקבוצה שומרת שמיטה. לאורך השנים התעלם הציבור החרדי מהיתר המכירה, והקפיד לרכוש פירות וירקות מהפלסטינים או מחו"ל.

השנה התעורר שוב הוויכוח בין המחנות, והפעם ביתר שאת. הרבנות הראשית, שתמיד נקטה קו ממלכתי ולפיכך תמכה בהיתר המכירה, התירה לראשונה לרבני הערים שלא לספק תעודת כשרות למסעדה או לחנות ירקות שקונה את התוצרת מחקלאי יהודי שמעבד את שדותיו על פי היתר המכירה. "הוויכוח התעורר גם בשנות השמיטה הקודמות", אומר פרופ' אדרעי, "ההבדל הוא שהפעם הרבנות הראשית מובלת ונשלטת על ידי רבנים חרדים ובראשם הרב אלישיב".

ההחלטה עוררה את כעסם של החקלאים, שחששו מפגיעה משמעותית בפרנסתם. שר החקלאות שלום שמחון מיהר לעמוד לצידם, וכך גם רבני הציונות הדתית וחברי הכנסת של הציבור הלאומי-דתי. רבני הציונות הדתית ראו בפסיקתה של הרבנות הראשית הבעת חוסר אכפתיות והתנערות מאחריות כלפי החקלאים וכלפי החקלאות בישראל, ואף הודיע שיחלקו תעודות כשרות אלטרנטיביות, כגוף מתחרה.

שתי עתירות הוגשו לבג"ץ נגד החלטת הרבנות. השבוע קבע בג"ץ שהרבנות הראשית חייבת להעמיד רב שיחתום על תעודת הכשרות בכל עיר שבה הרב לא רוצה לתת תעודת כשרות על פי היתר המכירה. האם בכך בא הסוף למשבר השמיטה? קשה לומר. כנראה שבמידה רבה הדבר תלוי באנשים שיעמדו בראשה של הרבנות הראשית בשנים הבאות.