איך לקרוא את העיתונים הערבים?

ב-4 בספטמבר 2006, כחודשיים וחצי לאחר חטיפתו של גלעד שליט לרצועת עזה, דיווח העיתון הקטארי "א-שרק" ("המזרח") כי תוך 48 שעות אמורה להיחתם עסקה שתביא לשחרור החייל. ה"סקופ" מקטאר הגיע במהרה לעיתונות הישראלית, וזכה כותרות ענק בכלי התקשורת. כך קרה גם למחרת, כאשר בעיתון "אל-חיאת" ("החיים") היוצא לאור בלונדון דווח כי שליט הועבר כבר למצרים כהכנה לעסקת השבויים (במסגרתה תשחרר ישראל כ-800 אסירים).

מאז פרסום הידיעה ב"א-שרק" עברה יותר משנה. גלעד שליט לא שוחרר. המציאות סירבה להתיישר גם עם העלילה שהדפיס "אל-חיאת", והעיתון אף חזר בו מהפרסום. רק לפני מספר ימים, ב-18 באוקטובר, דיווח העיתון הסעודי "עוכאז" ("עצרת") כי לאחר קיפאון של מספר חודשים במשא ומתן, נתנה ארצות הברית "אור ירוק לישראל לבצע את עסקת שליט". באותו יום דיווח עיתון סעודי אחר, "אל-ווטן" ("המולדת"), על כך שעסקת החליפין בין ישראל וחיזבאללה הגיעה ל"נקודת רתיחה". מהי מידת האמינות שניתן לייחס לידיעות הללו, אם בכלל?

"עוכאז" ו-"אל-ווטן", שני העיתונים החשובים בערב הסעודית, נמנים בין העיתונים המובילים בעולם הערבי, וכתבי העיתון זוכים למידה יחסית של חופש עיתונות. "חופש יחסי" משמעותו: דווחו בחופשיות על מה שקורה מחוץ לסעודיה, אך היזהרו והישמרו לכם מדיווחים שליליים על המשטר הסעודי.

רוב כלי התקשורת הישראלים, ובעקבותיהם גם צרכני החדשות בארץ, נוהגים לראות בעיתונים הערבים מיקשה אחת. זו עדות מודפסת לבורות ולנתק בין ישראל למרחב הערבי. כלי התקשורת בארץ נוטים לחזור על הפרסומים הערביים כהווייתם, למרות שיש לנהוג בהם במשנה זהירות, לאור העובדה שעיתונים רבים בעולם הערבי נתונים לפיקוח צמוד מצד המשטר ומייצגים אינטרסים מובהקים של השלטונות.

גם במדינות השכנות לנו אפשר לראות עיתונים שמשמשים במידה מסוימת כשופר של השלטון. למשל, העיתון המצרי "אל-אהראם" ("הפירמידות"), עיתון שמזוהה עם המשטר ונוהג לפרסם כתבות אוהדות רבות אודות חוסני מובארק והממסד המצרי. העיתון הפלסטיני "אל-איאם" ("הימים") אפילו אינו מקיים מראית עין של הפרדה בין שלטון ועיתון: העורך הראשי אכרם הנייה הוא יועצו הקרוב של אבו מאזן וחבר בצוות המשא ומתן מול ישראל.

ישנם מספר מצומצם של עיתונים ערבים המשוחררים מצנזורה, או לפחות צנזורה רשמית, והם אלה הנחשבים למרכזיים ואמינים יותר. הבולטים שבהם -- "אל-חיאת", "א-שרק אל-אווסט" ("המזרח התיכון") "אל-קודס אל-ערבי" ("ירושלים הערבית"), יוצאים לאור בלונדון. העיתונים הללו חתומים על סיפורים בלעדיים אמיתיים רבים, ונהנים ממוניטין טוב ברחבי העולם.

למוניטין הזה יש סיבה טובה: לפני כשנה, למשל, חשף "אל-קודס אל-ערבי" את קיומה של פגישה משותפת לראש השב"כ יובל דיסקין, יו"ר הרשות אבו מאזן, בכיר ירדני, ראשי גופי המודיעין במצרים ובירדן ובכירים ביטחוניים ממדינות המפרץ. לפי הדיווח, הבכירים דנו באפשרות לסלק את חמאס מהממשלה בעזה.

הפגישה הזו לא הייתה החשיפה היחידה של העיתונים הערביים בשנה האחרונה. כמה מהסיפורים המעניינים ביותר שעלו לכותרות השנה פורסמו לראשונה בעיתונים בערבית. רשימה חלקית בלבד: הגנרל האירני שנעלם בטורקיה, עזיבתו של עזמי בשארה את ישראל, המשא ומתן בין חמאס לפתח וכמובן, התקיפה הישראלית בסוריה. הדיווחים סביב פרשות אלו התבררו בסופו של דבר כנכונים ומדויקים.

עורכו של "א-שרק אל-אווסט", טארק חמיד, סיפר פעם כי כתביו נחשפים לאיומי רצח על בסיס יומי. לדבריו, גורמים רבים המקורבים לשלטונות הערביים רואים בכתבי העיתון "כופרים" שמשחירים את שמם ופוגעים במעמדם. עירק תחת שלטון סדאם חוסיין החרימה את העיתון במשך 13 שנה, ולא מדובר במדיניות יוצאת דופן – מדינות רבות בעולם הערבי אסרו לאורך השנים על הפצתם של עיתונים בגלל פרסומים לא מחמיאים על השלטון.

אך גם את כלי התקשורת מלונדון הללו צריך לקחת בערבון מוגבל, כפי שהובהר בידיעה שפרסם "אל-חיאת" בספטמבר של השנה שעברה, אודות שחרורו הקרב של שליט. "בעולם הערבי אין עיתון מהימן, נקי-כפיים וחסר-אג'נדה דוגמת ה'ניו יורק טיימס'", אומר פרופסור אייל זיסר, ראש החוג למזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. "הסיבה לכך היא בעיית האג'נדות. העיתונים הגדולים יודעים שאם ירגיזו יותר מדי אנשים, הם יאבדו מקורות. ל'אל-חיאת', לדוגמא, יש כתב שיושב בסוריה וכותב ידיעות שמציגות באור חיובי את המשטר בסוריה, אחרת יבולע לו".

כפי ש"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" כפופים לאינטרסים של בעלי הון, גם "אל-חיאת" ו"א-שרק אל-אווסט" נמצאים בשליטתם של בעלי מניות סעודים. העובדה שסעודיה היא מדינה פרו-מערבית מסייעת לדיווחים המאוזנים של העיתונים. איזון בכפייה, אפשר לכנות זאת.

העיתון הלונדוני השלישי שנהנה משם של עיתון ראוי, "אל-קודס אל-ערבי", אינו קשור בגורמים סעודים, והוא מציג קו ערבי לאומי, אנטי-ישראלי ואנטי-אמריקאי. עורכו, עבד אל-בארי עטואן, היה ידוע באהדתו הבלתי מסויגת לסדאם חוסיין. הוא קרא לציבור הערבי לצאת נגד שליטיו, שמשתפים פעולה עם האמריקאים או מחרישים בנוגע לנעשה בעירק. אלא שהשפעתו במדינות ערב אינה משמעותית: העיתון נקרא בעיקר על ידי גולים ערבים בחו"ל.

למרות שבכל המדינות הערביות העיתונות נשלטת ברמה זו או אחרת על ידי המשטר, ישנם לא מעט עיתונים ערבים שנחשבים למקורות מידע חשובים על המזרח התיכון. מלבד העיתונים שכבר הוזכרו, ניתן לציין את "א-דוסתור" הירדני, "א-נהאר" הלבנוני, "תישרין" הסורי, "א-סיאסה" מכווית ו-"אל-קודס" הפלסטיני, שיוצא לאור במזרח ירושלים.

במדינות המפרץ ישנו יותר חופש עיתונות, לפחות בכל הקשור לדיווחים על הנעשה מחוץ לתחומן. ואכן, פעמים רבות מפרסמים עיתונים היוצאים באיחוד האמירויות, כמו "אל-חליג'", "אל-ביאן" ו"אל-ג'רידה", סיפורים גדולים הקשורים בישראל ושכנותיה. בדצמבר 2006, למשל, דיווח "אל-ביאן" כי משפחתו של גלעד שליט קיבלה קלטת וידאו באורך של דקה המוכיחה כי הוא חי ובמצב טוב. משפחת שליט ולשכת ראש הממשלה הכחישו את הדיווח.

לצד העיתונים הממוסדים, במדינות ערביות רבות קיימת "זירה תקשורתית" נוספת, בה פועלים עיתוני האופוזיציה. לדברי פרופ' זיסר, גם עיתוני האופוזיציה פועלים מתוך אג'נדה ברורה מאוד. "ברוב המקרים מדובר בעיתונות שפועלת בתנאי מחתרת ושמה לעצמה למטרה לפגוע במשטר ולהשמיץ אותו. על כן גם אותה צריך לקחת בעירבון מוגבל". לכך אפשר להוסיף את המעצרים התכופים להם נתונים עורכי העיתונים. במצרים, למשל, נשלחו באחרונה שלושה עורכי עיתוני אופוזיציה לכלא לאחר שהואשמו ב"פרסום ידיעות כוזבות" ותקפו את הממשל.

למרות תמונת המצב הבעייתית, התקשורת בעולם הערבי הולכת ונפתחת, במקביל לירידת כוחה של העיתונות הכתובה – כמו בשאר חלקי העולם. קטאר, שהשיקה לראשונה את רשת הטלוויזיה "אל-ג'זירה", משדרת ברחבי העולם בערבית ובאנגלית ונחשבת לרשת רצינית ומהימנה. בהמשך הוקמה רשת "אל-ערבייה", המתחרה האיכותית, המשדרת מדובאי. שתי אלה פתחו את הדלת בפני דיווחים דמוקרטיים, ביקורתיים ואמינים.

הרשתות הללו גם לא חוששות לראיין ישראלים, ולאל-ג'זירה יש אפילו כתב במשרה מלאה בישראל. אתרי האינטרנט מציגים לרחוב הערבי תמונת מציאות שאינה עולה בקנה אחד עם העיתונות המקומית, ואליהן כבר ניתן להתייחס כפי שראוי לעשות עם כלי התקשורת המערביים והישראליים: בספקנות ביקורתית בריאה. אחרי הכל, גם ב"ניו יורק טיימס" המהולל נתפס בזמנו כתב שפיברק ידיעות באופן שיטתי.