אנשים אוהבים להירתע מהמילה "קומוניזם". הם שולפים מיד את הארסנל שכולל את "סטלין היה רוצח יותר גדול מהיטלר", את משפט הסופרים והרופאים, את "הקפיצה הגדולה קדימה" של מאו שהרעיבה מיליונים למוות ואת מסורבי העלייה מברית המועצות. זוכרים את הנחשלות במדינות הקומוניסטיות, בתי האזבסט בצ'כוסלובקיה ובהונגריה, דיכוי האמנות והתרבות של ז'דנוב וחבריו. הסלחניים יותר אומרים ש"זה רעיון יפה אבל לא טבעי". יש כאלה שמצטטים את האמירה "מי שלא היה קומוניסט לפני גיל 18 אין לו לב. מי שנשאר קומוניסט אחרי גיל 18, אין לו שכל".
קטונתי מלהכריע בוויכוח בין מחייבי התפיסה ומתנגדיה, למרות שהיום, תשעים שנה אחרי המהפכה בדיוק, זה היה ראוי, והיריעה תקצר ממילא. במקום זה הייתי רוצה לנקוט טקטיקה אחרת, מקובלת יותר: לתקוף בחזרה. יעד המתקפה: הקפיטליזם שניצח את הכלכלה הקומוניסטית, והאינדיווידואליזם שניצח את הסולידריות החברתית. לשם כך צריך לנתץ כמה מיתוסים.
מיתוס ראשון: כולם מרוויחים מהקפיטליזם
ספרו את זה לפועל הזר שהגיע לישראל כדי להתפרנס. עם הגיעו נלקח ממנו הדרכון שלו והכסף שהוא אמור היה לקבל לא שולם לו. אחרי השוק הראשוני ואחרי כמה חודשים בארץ הוא מתעשת ומתרשת קצת ואז הוא מתחיל לעשות בעיות. כעבור עוד כמה זמן הוא מבין שהוא יכול להתלונן על המעסיק אבל אז מגיש הקבלן העשיר תלונה נגדו במשטרת ההגירה. הוא מגורש ומפנה מקום לעוד עובד חינם. המצב דומה גם בסדנאות הזיעה באינדונזיה ובהודו, שם עובדים אנשים בתנאי המהפכה התעשייתית תמורת פרוטות, לעיתים תמורת מזון בלבד. הם לא חושבים שכולם מרוויחים מהקפיטליזם.
מיתוס שני: מי שמתאמץ, מתקדם
כן, אם נולדת במשפחה אמידה במדינה מפותחת. אם נולדת בשכונות העוני בריו דה ז'נירו, שם תישאר (אלא אם כן אתה כדורגלן מוכשר במיוחד). החינוך בארץ אמנם חינם (רעיון קומוניסטי, אגב) אבל גם אז נקודת הפתיחה שלך תלויה בבית הספר, בשכונה, במורים הפרטיים שמסייעים לך במקצועות בהם התקשית. ואמנם נכון, גם במקומות הנחשלים ביותר מי שמתמיד ומשקיע יכול להגיע, אבל השאלה היא לאן. מה קורה למי שחלומו הוא להיות מורה, או אמן, או חוקר ספרות? גם במדינות מפותחות מובטחים לו חיי מאבק כלכלי נואש, משכורות עלובות, תחרות בלתי אפשרית על מספר מצומצם של משרות. ולמה פתאום חדלו האימהות היהודיות לרצות שהבנים שלהם יהיו רופאים? בגלל המסלול המייאש כלכלית. שלא לדבר על פסיכולוגים, שיכולים להגיע לשלב שבו הם מרוויחים בכבוד רק אם יש להם אבא או בעל שיממן אותם עד גיל 40 בערך.
מי שמתאמץ, אם כן, חייב בתנאי פתיחה טובים וחייב גם להתקדם בכיוון הנכון, כלומר להיי טק. בקצב הזה רופאים ואנשי אקדמיה חרוצים יהיו למרוויחי משכורת שניה. על מורים ואמנים אין מה לדבר בכלל.
מיתוס שלישי: הקפיטליזם הוא שוחר שלום
גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית היו כלכלות קפיטליסטיות. אוסמה בן לאדן הרוויח מיליונים בבורסה ואיל ההון האמריקאי, יקיר ישראל מרק ריץ', סחר בנשק עם אירן בזמן משבר בני הערובה ב-1979. נכון שמלחמות פוגעות בתיירות ואזורי מלחמה אינם נחשבים למושכי השקעות. מצד שני, אם אפשר לחלץ את הנפט העירקי תחת אש, תמיד תימצא חברת האבטחה שתהיה מוכנה לשלוח לשם חמושים. זו הצרה עם התפיסה הקפיטליסטית: היא משוללת אידיאלוגיה ומכניסטית לגמרי. כלומר, היא תנסה להגיע לרווח מקסימלי, אבל לא תמנע לשם כך מלחמה, גם במחיר של פגיעה כלכלית. כך נמשך הכיבוש בשטחים 40 שנה, בלי שהקפיטליזם "הנאור" מצליח למגר אותו, לטובת העובדים, המפעלים, החקלאות והתיירות.
מיתוס רביעי: פרטי זה יעיל
פרטי זה רווחי, או לפחות שואף להיות. הפרטה של נכסי הציבור זה עניין אחר. הפרטה של מערכת הרפואה, בפשטות, הופכת את הרפואה לפרטית: יקרה, נגישה למעטים אם היא ברמה גבוהה, ברמה ירודה כשהיא ניתנת בחינם. הוא הדין בכל השירותים הניתנים לאזרח: חינוך, ביטחון, סיוע לקשישים, מגורים מוגנים. ברגע שאלה בידיים פרטיות, המשקיעים יחפשו היכן לקצץ כדי לשלשל את הכסף לכיסם. כך שאם ב"יעיל" הכוונה לרזה וקמצני, אלה הם פניהם של השירותים הממשלתיים המופרטים. גם על סוגים אחרים של מוצרים ושירותים אומרים שהם יעילים יותר כשהם פרטיים: בנקים, חברות טלפונים וכדומה. ובכן, הם בוודאי רווחיים, לבעליהם. העמלות יקרות, השיחות יקרות והתחרות מדומה. עד כמה מורגשת היעילות כשממתינים שעות על הקו כדי לקבל שירות מחברת טלפון (לבנקים כבר לא ניתן להתקשר כלל)?
מיתוס חמישי: אי אפשר בלי רכוש פרטי
איזה רכוש פרטי? אילו היינו עורכים מכירה של החפצים המגובבים בדירה השכורה שלנו, לא היינו מצליחים לכסות מהרווחים את המינוס. הדירה שקנינו ממושכנת, על פי רוב. רוב הרכוש הפרטי נמצא בידיו של האלפיון העליון. חלוקה צודקת יותר של המשאבים אין פירושה שהדובי של הילד שלי יהיה מחר של הילד של השכן, אלא שלכל הילדים יהיו דובים, כי יש מספיק לכולם בשל כל הערך העודף שהכלכלה מייצרת. הוא הדין לגבי דיור, ארוחה טובה ונסיעה לחו"ל, אפילו אם היא לא במטוס פרטי.
אפילו קפיטליסטים מושבעים, כמו ג'ורג' סורוס האמריקאי, איש ההון שבמו ידיו מוטט כלכלות בדרום מזרח אסיה מבינים שיותר מדי כוח כלכלי מרוכז בידיהם של מעטים מדי. יש גבול, הוא הבין, למה שניתן לקחת בלי להחזיר. הפונדמנטליזם הקפיטליסטי חייב לעצור לפני שהוא יכלה את עצמו.
אפילוג: קרוסלה אדומה וענקית
אולי נראה כאילו 90 שנה אחרי מהפכת אוקטובר, לא נשאר מהקומוניזם דבר. ההיסטוריון אריק הובסבאום כתב את הספר החשוב "עידן הקיצוניות" על מה שהוא כינה "המאה העשרים הקצרה", בין 1914 ל-1991, כלומר ממלחמת העולם הראשונה ועד התמוטטות הגוש המזרחי. האם באמת בתום המאה ה-20 הובהר לאוכלוסיית העולם שהשיטה היחידה שיכולה להביא לרווחה היא הקפיטליזם? המצב הנוכחי רחוק מלספק רווחה. במילותיו של אלכסנדר סולז'ניצין, אותו מצטט הובסבאום, מתוך מאמר שכתב ב-1993 ב"ניו יורק טיימס":
"למרות התמוטטות הסוציאליזם והקומוניזם, הבעיות שהם התיימרו לפתור נותרו בעינן, כלומר השימוש חסר האחריות והמחוצף ביתרון החברתי ובכוח החריג של הכסף, המכוון לעתים קרובות את התנהלות המציאות. אם הלקח העולמי של המאה העשרים לא יהווה מעין חיסון, תחזור הקרוסלה האדומה והענקית להסתובב שוב ושוב מההתחלה ועד הסוף".