השותפים של יגאל עמיר עדיין חופשיים

שעות ספורות לאחר שרצח את ראש הממשלה יצחק רבין, סיפק הרוצח יגאל עמיר מידע חשוב לחוקריו במשטרה. עמיר אמר לחוקרים כי לא פעל לבדו: "ללא פסק הלכה או דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח; רצח כזה חייב להיות מגובה. אם לא היה לי גב, לא הייתי פועל".

שתים-עשרה שנים עברו מאז הרצח, והמשטרה עדיין אינה יודעת מי הם אותם רבנים שיגאל עמיר "יודע עליהם". שתים-עשרה שנים עברו, ואותם רבנים שנתנו פקודה לרצוח את ראש ממשלת ישראל עדיין לא באו על עונשם. הם ממשיכים לתפקד כרבנים ולהשפיע על חיינו.

מדוע לא פעלו רשויות החוק נגד אותם מסיתים? פנינו בשאלה זו למשה נגבי, מרצה בכיר למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים והפרשן המשפטי של רשות השידור. בתחילת השיחה נגבי מבהיר כי המסיתים הם שותפים מלאים לרצח. "לפי כל כללי המשפט הפלילי, מי שמסית לרצח וכתוצאה מההסתה שלו רצח אכן מתבצע, הוא לא רק מסית, הוא שותף לרצח. זה נקרא שידול".

נגבי מזכיר כי עוד לפני שפורסמו קטעים מחקירתו של יגאל עמיר, נודע על רבנים שהוציאו "דין רודף" לרבין. "ארבעה ימים לאחר הרצח הודיע הרב יואל בן-נון, שהיה באותו זמן רב היישוב עופרה, שהוא העביר לרבנות הראשית שמות של רבנים שהוציאו דין רודף. הוא הסביר שהוא מעדיף למסור את השמות לרבנות ולא למשטרה, כי המשטרה לא תעשה שום דבר בנידון. באותו זמן זה נשמע לי הזוי, אבל היום אני מבין שהוא צדק. המשטרה מפחדת מבריוני הימין הקיצוני".

"אנשים שהרימו יד על מפקדים בכירים בצה"ל לא נענשו", אומר נגבי, כדי להדגים את הפחד של הרשויות. "מה קרה לבריונים שהכו באגרופים את האלוף אלעזר שטרן בכותל המערבי לאחר ההתנתקות? מה נעשה לרבנים מארגון 'הסנהדרין', שפסקו דין רודף על האלוף יאיר נווה בגלל פינוי מאחזים? לאחרונה גם הוחלט להקל על הבריונים שהשתמשו באלימות נגד חיילים בתקופת ההתנתקות. מדובר על אנשים שהכו חיילים וקצינים בצה"ל, והוציאו הוראה לרצוח אלוף בצה"ל. רשויות החוק עומדות מנגד ולא עושות דבר".

הפחד של רשויות החוק מעימות עם הימין הקיצוני, טוען נגבי, מעמיד בספק את קיומה של הדמוקרטיה הישראלית. בספרו האחרון, "כסדום היינו", כתב נגבי כי רצח רבין היה מבחינת הימין הקיצוני "רצח מושלם ומשתלם": הרצח עצר את תהליך השלום עם הפלסטינים, והשותפים למעשה מעולם לא נענשו.

לדברי נגבי, הרשויות פועלות נגד 'דגי רקק' ולא נגד ראשי המסיתים. "בזמן ההתנתקות הכניסו לכלא חיילים שסירבו פקודה, אבל גדולי הרבנים שקראו לסרבנות לא נענשו. הייתה אפליה ברורה בין סתם חיילים, לבין רבנים כמו הרב אברהם שפירא. באותה מידה, כאשר הרב עובדיה יוסף הסית נגד יוסי שריד ונשא דרשות גזעניות נגד ערבים, היועץ המשפטי לממשלה הורה לפתוח נגדו בחקירה פלילית. אבל אנשי ש"ס אמרו שהם יפתחו באינתיפאדה אם המשטרה תחקור אותו. כמובן, החקירה ירדה מעל הפרק".

נגבי מזכיר גם את המכתב הפומבי שפרסם לאחרונה "ועד רבני יש"ע" בנושא החפירות בהר הבית, מכתב בו כונה שר התרבות ראלב מג'אדלה "גיס חמישי". על המכתב חתום הרב דב ליאור, ששמו נקשר בעבר למקרי הסתה רבים. "האיש קורא לשר בממשלת ישראל בוגד ולמעשה מתיר את דמו, וזה עובר בשקט. התקשורת עסוקה בדיווח צהוב וחסר חשיבות על חייו האישיים של יגאל עמיר, שעה שהרצח הבא כבר מתבשל".

את העיסוק ברוצח נגבי מגדיר "חולני". הדיבורים על שחרורו של יגאל עמיר הם בעיניו סכנה, אבל לא סכנה מיידית. "יגאל עמיר מהווה סכנה לציבור, ואם הוא יסתובב חופשי, יש סכנה שהוא יפעל באלימות פעם נוספת כדי לסכל מהלכים פוליטיים שהוא מתנגד להם. לכן, אפשרות שחרורו מהכלא תהיה בגדר סכנה נוראה אך זו איננה סכנה ברורה ומיידית. במקום העיסוק האובססיבי והצהוב ברוצח שבכלא, חשוב לעסוק במי שמכשירים בהסתתם ובאלימותם את הרצח הפוליטי הבא".

למרות דבריו הקשים, נגבי מאמין שעדיין לא מאוחר מדי. "כדי לשנות את המצב, דרושים אנשים אמיצים ורציניים, שלא יפחדו לפעול נגד המסיתים והבריונים", הוא אומר. אבל היכן ניתן למצוא אנשים כאלה? "למשל, טליה ששון, שהייתה בכירה בפרקליטות, וחיברה דו"ח מקיף ורציני לגבי המאחזים הבלתי-חוקיים בשטחים. היא קבעה במפורש שהמאחזים מהווים גזל וגניבה".

במהלך העבודה על הדו"ח, חשוב לציין, פעילי ימין קיצוני פרסמו באתרי אינטרנט את כתובתה של ששון ואת מספרי הטלפון שלה, וקראו לפגוע בה ובמשפחתה. גם במקרה הזה, המסיתים לא באו על עונשם. טליה ששון כבר לא עובדת בפרקליטות, ושר הביטחון אהוד ברק דוחה כבר זמן רב את הטיפול במאחזים בטענות שונות ומשונות.

אותו אהוד ברק הביע השבוע את מחויבותו ל"מורשת רבין", כפי שעשה כבר בעבר. "רבין היה ראש הממשלה הראשון שהקים קואליציה בתמיכת המפלגות הערביות", מזכיר משה נגבי. "זו הייתה אחת הסיבות העיקריות להסתה נגדו – העובדה שהוא הקים ממשלה 'בלי רוב יהודי', שזה ביטוי גזעני ומחליא. כאשר אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה ב-1999, הוא קיבל 96% מקולות הערבים. למרות זאת ,הוא כלל לא הזמין את המפלגות הערביות למשא ומתן קואליציוני. גם כאשר היו לו רק 40 חברים בקואליציה, הוא המשיך להחרים את הערבים, וראשי הממשלה הבאים נהגו באופן דומה".

וכך, מסכם נגבי, בשעה שרשויות החוק מתעלמות מהשותפים לרצח, ותומכיו של יגאל עמיר כבר מתכננים את חגיגות השחרור, מורשתו של יצחק רבין הולכת ונעלמת.