"החרמת שיריו של זילבר - מקארתיזם"

בשנת 1989 אסרו מפקדי גלי צה"ל על השמעת שירה של נורית גלרון "אחרינו המבול". השיר, שעסק באדישות התל אביבית למאורעות האינתיפאדה הראשונה, והקריאה "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", לא היו מגויסים מספיק לאתוס הצה"לי. האיסור עורר מהומה בקרב רבים בציבור הישראלי, שנזעקו להגן על חופש הביטוי ועל זכותם של אומנים להשמיע את דעתם הפוליטית.

ההצעה להחרים שירים עלתה שוב ביממה האחרונה, לאחר שאתמול פורסם הקמפיין לשחרורו של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, בכיכובו של הזמר אריאל זילבר. הקמפיין הפר את שלוות הקונצנזוס הישראלי, וגורמים ברשות השניה לטלוויזיה ורדיו העלו את האפשרות לאסור על השמעת "רוצי שמוליק", "בחברה להגנת הטבע" ושאר שיריו של זילבר.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמרה הבוקר יו"ר הרשות השנייה נורית דאבוש, כי לא תורה לאסור את השמעת שיריו של הזמר, אך "טוב אם העורכים המוזיקליים לא ישמיעו אותם".

כמי שנושאת משרה ציבורית בכירה באחד מגופי התקשורת הגדולים בישראל, לא חשה דאבוש אי נוחות עם דבריה. "אני מחסידי חופש הביטוי, אך יש לו גבולות", אמרה דאבוש בשיחה עם וואלה! חדשות. היא חזרה והדגישה כי אינה יכולה ואינה רוצה להנחות את העורכים המוזיקליים לא להשמיע שירים, וכי גם תכבד את דעתו של עורך שיחליט להשמיע את שיריו של זילבר.

עם זאת, טוענת דאבוש כי מחובתה הציבורית לומר את דעתה. "יש פעמים בהם איש ציבור צריך להשמיע את דעותיו בקול רם, ואני חושבת שמתפקידי להתריע שיש כאן חצייה של גבולות".

דאבוש לא רואה בדבריה פגיעה בזכותו של אדם להחזיק בדעתו. "אין בין הסרט בקמפיין לעמדה פוליטית", התעקשה דאבוש, והוסיפה כי לדעתה "הקמפיין הוא סכנה לדמוקרטיה הישראלית. אני אומרת את זה בקולי שלי ועם היושרה המקצועית שלי, ומוכנה לספוג ביקורת".

"עם כל הסלידה והתיעוב מראיית העולם של זילבר והאידאולגיה שהוא מקדם, החרמתו כיוצר על ידי גורמי שידור ציבוריים היא ההגדרה של מקארתיזם", קובע עו"ד מיכאל ספרד, המתמחה בהגנה על זכויות אדם. "יש ביטויים מסוכנים, של הסתה וגזענות, שאולי צריך להחרים", אומר ספרד, "אבל פה לא בוחנים בכלל את הביטוי, אלא את המבטא".

"כמובן, שזכותם המלאה של צרכנים פרטיים להחרים אותו", ממשיך ספרד, אך טוען שהחרמת אדם בשל דעותיו הפוליטיות היא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה. "מהניסיון האנושי אפשר ללמוד, שהיום זה אריאל זילבר ומחר זה אתה ואני".

גם יהלי סובול, זמר ויוצר המעורה בחיים הפוליטיים, טוען שאסור להחרים את השירים. "יש אנשים שלוחמים להשמיע את וגנר בארץ, ומוזר יהיה שחופש הביטוי יוגבל דווקא בבטי בטי בם", הוא אומר "אני לא מסכים עם דעותיו של זילבר, אבל זה לא פוסל את היצירות המוזיקליות שלו בעיני". לדעת סובול, חופש הביטוי הוא ערך עליון, ופגיעה בו היא הפגיעה העיקרית בדמוקרטיה. "במקרה הזה מדובר בסך הכל בפגיעה בקונצנזוס".

גורמים בגופי שידור נוספים בישראל הביעו, מן הסתם, שאט נפש מהקמפיין. עם זאת, דוברת רשות השידור לינדה בר אמרה כי "לא היה איסור על השמעת שירים בעבר, וכך יהיה גם בעתיד". לדבריה, אין החלטה גורפת לגבי אריאל זילבר. "עורכי המוזיקה רשאים לערוך על פי שיקולים מקצועיים ללא קשר לדעותיו הפוליטיות של האמן". בגלי צה"ל, שיאנית איסור השמעת השירים בישראל, סרבו לדון בסוגייה, ורק מסרו, כי "בגלי צה"ל לא מתכוונים לאסור את השמעת שיריו של אריאל זילבר".

"אחרינו המבול" לא היה השיר היחיד שנפסל לשידור. גם השמעתם של "הסלע האדום", "שיר לשלום", "חד גדיא" ואפילו "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא" נאסרה על ידי גורמים שונים ומסיבות מופרכות יותר או פחות.

בעשור האחרון אכן הפך זילבר לדמות שוליים שנויה במחלוקת, לאחר שהתבטא בגזענות שלוחת רסן נגד שמאלנים, ערבים וסתם הומוסקסואלים, והפעם חבר לשוליים הסהרוריים של הלאומנות המשיחית למסע לשחרור רוצח ראש הממשלה. אבל מעולם לא נפסל אמן בישראל, שעל הדמוקרטיה שלה מבקשת דאבוש לשמור, באופן גורף בשל השתייכותו הפוליטית.