פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לשחרר את עמיר, להציל את הדמוקרטיה

      אבירי הנאורות התמכרו לנקמה ברוצח, בלי להבחין בנזק שהם גורמים לשלטון החוק. רק שחרורו עשוי להושיע את הדמוקרטיה בישראל

      הסערה סביב תוצאות הסקר לגבי יגאל עמיר והקלטת הקוראת לשחרורו, היא כבר עניין שבשיגרה. אם יש משהו חדש בסיפור, הרי הוא אינו במספרים עצמם, המעידים כי רבים תומכים ביציאתו של הרוצח לחופשי, אלא ברוח המלווה אותם. הסלחנות כלפי יגאל עמיר כבר אינה נחשבת עמדה חתרנית ומתריסה, אלא דעה לגיטימית שמלווה בתמיהה על עצם הזעזוע: מה בין עמיר לבין שאר הרוצחים שעונשם מומתק? התשובה המקובלת היא שיגאל עמיר רצח לא רק אדם, אלא גם את הדמוקרטיה בישראל, אבל לדור החדש, אשר לא הכיר את המנוחה בטרם הרצחה, קשה לפענח את הביטוי הסתום הזה.

      צעירי הצאן מביטים סביבם ותוהים: אם עמיר אכן רצח את המשטר, היכן הגופה? כיצד זה יש עדיין בחירות, מפלגות ואפילו חקירות נגד ראש הממשלה - חגיגה מובהקת של שלטון החוק? בנקודה הזו בדיוק, מוטלת חובה מוסרית על כל מבוגר אחראי, לקיים את מצוות "והגדת לבנך". עלינו לעזור לצאצאים הנבוכים למקד את מבטם בעומק התמונה, מעבר למיצג השווא בחזית:

      במדינה שבה התקבל חוק אישי ורטרואקטיבי שאוסר על חנינתו של יגאל עמיר בעתיד, ושבה חברי כנסת ניסו למנוע בחקיקה את חתונתו של האסיר, מתערער האמון במשחק הוגן.

      במדינה שבה עונשו של הרוצח עמיר מתפשט גם לסביבתו, מהתעמרות משפטית באחיו ועד לכליאת שווא של ידידתו, הרשות השופטת נתפסת כזרוע נוקמת של השלטון ולא כגוף עצמאי הנזהר בכבוד האדם ובחירותו.

      במדינה שבה נציגים מהמחנה הנאור מדברים על צאצאיו העתידיים של עמיר כ"זרעו של המפלצת" – אחד מהם אף חזה ברוח קודשו שתרבוץ קללה על הרוצח ועל ילדיו – קל לשכוח שליברליות קשורה קשר אמיץ עם רציונליות.

      במדינה שבה "גורמי בטחון" מונעים מיגאל עמיר זכויות חוקיות ובודים נגדו האשמות שווא, וכשנציב השב"ס מודיע שיעשה הכל כדי למנוע את חתונתו של הרוצח, הפרדת הרשויות נתפסת כבדיחה.

      במדינה שבה העיתונות רומסת במשך שנים את כבודה של משפחת עמיר, "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נתפס כחיית תקיפה אכזרית ששיניה משמשות לבידור בעליה ולא להגנת הציבור.

      לעכב את ההוצאה להורג

      די במדגם הקטן הזה, מתוך אוסף הולך וגדל של מקרים, כדי להמחיש את עומק התהום שאליה דירדר יגאל עמיר את הדמוקרטיה הישראלית. סנגוריהם של האחים עמיר עשויים לטעון, בצדק, שהתהליך המדאיג החל הרבה לפני הרצח ושזכויות האדם בישראל הופרו כבר בבוטות גדולה פי כמה ממה שעולל הממסד למרשיהם. אלא שהמבחן הרלוונטי לבריאות הדמוקרטיה אינו בסיכום היבש של העובדות, אלא בהשפעתן על הציבור. אין עוד פרשה בתולדות המדינה, שסיפקה לאורך שנים כמות כזו של ראיות לפער בין העקרונות המוצהרים של המשטר, לבין יישומם בפועל. תוצאת הפער הזה היא אבדן מצטבר של אמון במערכת, כשהתמיכה הגדלה בשחרורו של רוצח ראש הממשלה מהווה רק סימפטום של הבעיה.

      למרבה הצער, הקינות והגינויים לסלחנות שהולכת ומתפתחת כלפי רוצחו של רבין ז"ל, אינם מלווים בהצעות מעשיות לתיקון המצב. את העובדה שיגאל עמיר גזר את דינה של הדמוקרטיה הישראלית למוות, כבר אי אפשר לשנות. השאלה היא האם ניתן למנוע, או לפחות לעכב, את ביצוע גזר הדין. לצורך זה, עלינו לזהות את הגורמים אשר מבצעים את ההריגה ולנסות למנוע בעדם מלסיים את המלאכה.

      מי נתן להם טלכרט?

      מיהם הגורמים הללו? בחינת העובדות מעלה תשובה פרדוקסלית: שלוחיו של עמיר, אשר מכרסמים ביסודות הדמוקרטיה הישראלית כבר למעלה מעשור, הם בדיוק הגופים שאמורים להיות מופקדים על ביצורה: הממסד, מערכת המשפט, העיתונות החופשית וחלקים מהשמאל הישראלי. הממצא הזה מטריד, אפילו מייאש, שכן לרעיונות החופש והשוויון אין כמעט מליצי יושר אחרים. עניין אחד הוא לעמוד מול התקפותיהם של מחלקי הקמעות, משתטחי הקברים או סהרורי האדמה הקדושה, ועניין חמור בהרבה הוא לגלות שהזקיפים על חומת הליברליות נטשו את משמרתם והחלו לסייע לאויב.

      אילו היה מדובר בתופעה חדשה, אפשר היה לשקול פניה לשכלם הישר של המעורבים. הרעיון שהיחס הנקמני לעמיר אינו עולה בקנה אחד עם שוויון בפני החוק, פשוט מאד להבנה. האבחנה שהשפלתם של הרוצח ומשפחתו אולי משמחת מחנה אחד, אבל הופכת אותם לקדושים מעונים בעיני השאר, אינה מצריכה ידע מעמיק בפסיכולוגיה. העובדה שמוסר כפול וענישה ללא משפט הם סממנים של משטרים חשוכים, ידועה לכל בעל השכלה בסיסית. הבעיה היא שאחרי תריסר שנות ניסיון, אין שום ספק לגבי מידת המודעות של המעורבים לתוצאות מעשיהם.

      הדברים נכתבו פעמים רבות מספור, הטיפשות והנזק שבהתנכלות לעמיר כבר הודגמו לעייפה, אבל הממסד והתקשורת אינם מרפים: חגי עמיר מורשע באיומים על אריאל שרון, בפארסה משפטית שמועתקת מהקומדיה ההוליוודית "בן דודי ויני"; השב"כ מונע מיגאל עמיר להוציא מהכלא תרגום לספר של אשתו עד שתיבדק ההתאמה לטקסט המקורי; בג"ץ (!) אוסר להעביר לאחים טלכרט (!!); לא חולף חודש בלי שמקומון כלשהו ישעשע את קוראיו בשיחת שיגוע קורעת לגאולה או ללריסה; ואיזו מוקיונית ממפלגת העבודה דורשת למנוע מלריסה להרות בגלל "טובת הילד". בימים אלה ממש, הודיעה שרת החינוך יולי תמיר, אישה שאינה חשודה בכסילות, שיום הזכרון ליצחק רבין חשוב כמו יום הזכרון לשואת עם ישראל.

      התמונה המתקבלת ברורה: בכל מה שנוגע ליגאל עמיר, שיקול הדעת של רבים משוחרי הדמוקרטיה בישראל משתבש לבלי הכר. ההתמכרות שלהם לנקמה באיש, מזכירה התנהגות של נרקומנים - הסתערות חסרת מעצורים על המנה הבאה, בלי שום מחשבה על הנזקים בדרך. מאחר שהסיכויים לנתק אותם מהסם נראים קלושים, המוצא היחיד הוא כנראה לנתק את הסם מהם. מדינת ישראל צריכה לשחרר את האחים עמיר מהכלא ולגאול את המערכת, על כל רבדיה, מהעיסוק ההרסני בנושא. את רבין אי אפשר להחזיר לחיים, אבל ייתכן שאת הדמוקרטיה הישראלית עדיין אפשר להציל מידי נאמניה.