אולמרט, צריך את פוטין? קח מספר

מלכים בעת העתיקה ובימי הביניים, לפחות רבי החסד שבהם, היו מקבלים בחצרותיהם את הנתינים ושומעים מהם טענות ומענות. בחיזיון כמו-מלכותי אירח היום נשיא [[רוסיה]] [[ולדימיר פוטין]] בחצרו את העם הרוסי כולו. ובכן, אולי לא כולו, אבל את בני המזל שעלו בהגרלה מכלל המיליון שנרשמו להשתתף באירוע השנתי - מעין מסיבת עיתונאים בה שואלי הקושיות הם האזרחים. ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בא לבקר את פוטין באחד הימים העסוקים בשנה, והוא יצטרך לתפוס מקום איפשהו בתור הארוך הזה.

התפאורה: פוטין יושב במשרדו ומנהל שיחת וידאו עם קבוצות בכל רחבי מדינת הענק. האזרחים עומדים על פי רוב בחוץ, במה שנראה כמו קור מקפיא, ושואלים את השליט שהמציא את הדמוקרטיה האבסולוטית על כל דבר ועניין.

לכאורה, חגיגה של דמוקרטיה, של נגישות ופתיחות. למעשה, הכל נעשה בתחנה הממלכתית הנתונה לשליטה מוחלטת של המדינה. טון השאלות ותוכנן מזכיר מחזות ממדינות טוטליטריות חשוכות, הכל מתוזמר ומנוצח על ידי עוזריו של פוטין. התכנית היא מעין מבצע צבאי עם חפ"ק, מפות דיגיטליות וצוות טלפניות.

המצלמה עוברת לבסיס שיגור לוויינים בעיר צפונית. על פלטפורמה, כשמאחור כן שיגור ענק עומדים אנשי הצוות של הבסיס, לבושים מדים כשלראשיהם כובעי פרווה. המראיין משוחח איתם על עבודתם: במקרה באותו בוקר הם שיגרו טיל בליסטי חדשני. השיגור צולם והם מקרינים אותו לפוטין בגאווה. 20 דקות אחרי השיגור, אומרים החיילים, פגע הטיל במטרה בקמצ'טקה, מרחק אלפי קילומטרים, הצד השני של רוסיה.

מה שפגע בקמצ'טקה יכול לפגוע כמעט בכל מקום בעולם, בוודאי בארצות הברית, סביר להניח שביפן. פוטין לא מחמיץ שום הזדמנות לעשות שרירים. האנשים על כן השיגור קוראים לפוטין "המפקד". כשהוא מודה להם על שירותם הם פורצים, כאיש אחד בקריאה "משרתים את המדינה".

אחר כך עוברים לשאלות טלפוניות. נהג אמבולנס מ[[מוסקבה]] מתלונן על הפקקים בבירה. פוטין שולף מילת קסם: תשתיות. מוסקבה צריכה מנהרות, צריכה כבישים עוקפים. "אבל אנשים עושים עבירות תנועה", מקשה נהג האמבולנס. "עבירות תנועה הן חלק מהתרבות", עונה פוטין בפסקנות, ויש לו גם פתרון: להחמיר בענישה.

אישה אחרת מתלוננת שאין מספיק רמזורים מותאמים לעיוורים. הנשיא מתפתל: עד כה לא היו משאבים וזמן להתאמת תשתיות ולנגישות. כעת יש תקנים חדשים ותכניות הפיתוח של מקומות כוללים נגישות רבה יותר. "מתי יהיו ממירים דיגיטלים", שואל אזרח מודאג. "עובדים על זה. לא עוזבים את הנושא", אומר פוטין. "איזו קבוצת כדורגל אתה אוהד", נשאל המנהיג והמפקד, ועונה, בדיוק כמצופה, "אני אוהד של נבחרת רוסיה". זו ניצחה את נבחרת אנגליה השבוע 2:1 והסבה הרבה גאווה לאומית לרוסים.

פוטין, אם כן, דחס את אולמרט בסדר היום שלו, איפשהו אחרי נטשה מסחלין וסרגיי מנובוסיבירסק. את כל הפגישה הזאת אפשר היה לעשות בטלפון, או באס-אם-אס, כי כמו כל הצגת הראווה התקשורתית גם הביקור של אולמרט הוא הפגנת שרירים.

פוטין רוצה שידעו שהוא חלק לא פחות חשוב בקוורטט מארצות הברית. ישראל התרחקה קצת מטווח ההשפעה שלו והתקרבות שלו לאירן לא מעוררת סימפטיה כלפיו בישראל. אולי יש עוד כמה דברים ללבן עם אולמרט, אבל אצל ממציא הדמוקרטיה האבסולוטית, שאינו אוהב הפתעות, תוצאות פגישה כזאת היו ממילא מוכתבות מראש, ואפשר היה פשוט למסור הודעה לעיתונות ולגמור עם זה.