חפשו מי יטלטל אתכם

יוגה, ריברסינג, רפלקסולוגיה, זן, ריקוד אקסטטי, טנטרה ונטורופתיה הן רק חלק מהאפשרויות שעומדות בפנינו היום ללכת ב"דרך האחרת", לקבל עזרה, לצעוד על הגל של הרוח. לשלם, להגיע לשיעורים, להתאמן. לא רק לימודי תעודה של ארבע שנים, יש גם קורסים מזורזים. אפשר גם לקרוא ספרים של מורים, מוארים, תלמידים, שיטות, תרגילים, תקשורים, כוחות וקסמים. אפשר תרפיה באמנות – בציור ובכתיבה, במגע ובשירה, בעבודת גינה ובתיפוף. אפשר עם חפץ – אבן, מים קדושים, קמע או שרשרת. אם אתם מעדיפים את זה בלייב - אז יש מורים ממש - בכנסים ובהרצאות, בסדנאות ובאשרמים. רוצים להתמקד בגוף? אין בעיה: תזונה, חוקן, דיקור, מגע, יוגה, תנועה ומין. ישר לנשמה? מדיטציה, מסע שמאני, אותיות, מספרים. המון שפע, המון ברכה יורדת עלינו בימים אלו מלמעלה.

אבל ההצפה הזו גורמת לי לתהות, עד כמה אנחנו באמת שם והאם הדרך הזאת היא אכן אחרת כפי שכל כך חשבנו בהתחלה. ראשית הדרך תמיד עמוסה. כל פעם שמתחיל משהו חדש – ממפגש עם אדם ועד היכרות עם שיטה, אינפורמציה רבה נקלטת, הסקרנות גואה והכמיהה לדעת הולכת ומתעצמת. כל מי שהתחיל תהליך רוחני, יודע שבמפגש הראשוני דלתות רבות נפתחות ושובות לב בפיתוי שלהן. כאילו, איך לא חשבנו על זה קודם? הידע יורד אלינו כמים שנשפכים לכלי ואנחנו מרגישים את הרעננות היפה שבגילוי. אבל מה קורה אחר כך? האם יש שלב שבו צריך להתכנס שוב ולעשות בדיקה עצמית?

בשנים האחרונות, העולם הרוחני החל לשקף את הנעשה סביבו ולהוות מקבילה לשוק הכלכלי והדת. בהתחלה, הרוח הסתכלה על אלה מהצד ורצתה לשבור את הכלים, כמו תקופת ילדי הפרחים בארה"ב שהתאפיינה בהתנגדות לצרכנות המופרזת ולממסד מכל סוג. מסעות קניות של בגדים הוצאו מסדר היום, כי כ"רוחניים" הרי חשוב לנו רק מה שבפנים.
אבל את מקומם החלו לתפוס מסעות של קניות באינטרנט – דיג אחרי סדנאות מתאימות, התעדכנות בניוזלטרים, הירשמות לאתרים ונהירה לפסטיבלים.

כל הזמן קורה משהו, בדיוק כמו ברחובות שמחוץ לקהילה הרוחנית, בדיוק כמו לדפדף בדפים הראשונים של עיתוני סוף השבוע. ראיתי יומנים של אנשים, שאמנם לא היו מלאים בתוכניות טלוויזיה ומפגשים עסקיים, אבל כן בערבי מדיטציה, בטיפולים ובהרצאות. כל יום נטרח להתעדכן בנעשה, כדי שבערב נשמע משהו. ברור שזה עדיף מלראות טלוויזיה או לשחק במחשב, או להיות פנאט דתי שאומר שמע ישראל או אללה הוא אכבר ורוצה להרוג את כל מי שלא חושב כמוהו. אבל אנחנו לא ילדים והשלב השני שאחרי הנגיסה מעץ הדעת הוא החקירה. השלב הזה דורש בגרות, ויתור על ההצפה ובחירה.

כעיתונאית שפוגשת לעתים תכופות הרבה אנשים מעניינים, עם גישות שונות ובכל הזדמנות מתאהבת בהם ובשיטותיהם, יש משהו מקסים במגוון, שכל אחד עובד בדרך אחרת וממקום שונה. אבל בסוף היום, אני צריכה לקבל את ההחלטה מהי התורה שלי, לאן אני הולכת ומה מדבר אלי. אי אפשר לאמץ הכל. לא בהכרח כי לא הכל מתאים לי, אלא בגלל שהעומס הזה יוצר דחיסות, על הראש, על הלב ועל הגוף, בדיוק כמו להתלבט אם לקנות אוטו, או תיק או ספה חדשה לסלון, כדי להיות בעניינים. הקפיצה מסדנה לפסטיבל לא מאפשרת עצירה ולא מאפשרת עומק. אני מזכירה לעצמי שכל מרואיין חדש, הלך עם דרך אחת עד הסוף ורק בגלל זה הוא הגיע למה שהגיע – להגשמה, ליצירה ולשלווה.

אני מצאתי את המלים. כשהתחלתי לטפל באנשים במודעות בכתיבה ובדמיון מודרך, חשבתי לעצמי שעלי לדעת יותר כדי לטפל באופן הוליסטי. אולי ללמוד תזונה, אולי תקשור, לא יודעת מה, אבל להרחיב. סקרן אותי גוף האדם - הרי הוא המפתח להבנה של מה קורה לנו גם בראש ובלב. רציתי לבדוק את ההשפעות, לדעת איזה איבר אחראי על מה ומה הקשר בין כל איבר להתנהגות. אין צורך ללמוד במקום מסודר, אמרתי לעצמי, פשוט לקרוא. צעדתי בנחישות לחנות הספרים, שלפתי את הספר על גוף האדם, עמדתי בתור כדי לשלם ובעוד אני מעלעלת בו, לפתע היכתה בי השאלה – לכל הרוחות, את מי זה מעניין? אני כבר מצאתי מלים מרפאות ודמיון שיוצר מציאות, למה אני מחפשת בשדות זרים? שמישהו אחר ירפא את הגוף! לא אני!

אני בעד להרחיב ולהתרחב, לדעת וללמוד, אבל יריות לכל הכיוונים עלולות לפספס את המטרה בגדול. כשמוצאים משהו, אפשר להישאר בו. לרגע, ואז להמשיך לכל כיוון ובכל תנופה. אז
הנה לכם שלל עצות למוצא המתחיל:
ראשית, אפשר מידי פעם לא להיות בעניינים. פשוט ככה. לדלג על קריאת הניוזלטר, להיות שבת בבית בלי סדנה ובלי לרקוד. לשבת עם הכלב בגינה הציבורית ולבהות, כמו בימים שלפני ההתעוררות הגדולה.

שנית – אם ממש רוצים, אפשר לעשות סדנה עצמית, בשביל לעסוק ברוח לא צריך קישורים. יש לי ידיד שעושה פעם בחודש סוף שבוע ריטריט בבית. סוגר את הטלפון למשך כל השבת - מודט, אוכל מעט ולומד.
ולבסוף – לבחור. לראות מה באמת מתאים לכל אחד מאיתנו וללכת שם. אם זה מורה ששומעים, או תורה לקריאה, או תרגול ליישום, או לימוד של טיפול. כל תקופה משהו אחד. לערוך מסע טעימות של מנות ראשונות ולהגיע לעיקרית. לבדוק אם מה שבחרתם עובד, אם כן – ללכת איתו, אם לא – לעבור הלאה ולהמשיך. לא באטרף, לא בתזזיתיות, בסקרנות אמיתית שבאמת רוצה למצוא ולא להישאר לנצח מחפשת.

מיה הוד, עיתונאית, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומודעות, מרצה ומטפלת בדמיון מודרך ובכתיבה, שמעבירה סדנאות מודעות בכתיבה וכתיבה יוצרת בנות 12 מפגשים, "לפתוח את הלב". כתיבה כדרך לביטוי, יצירתיות, מודעות ואהבה. להעביר מחשבות ורגשות למילים, לשחק עם זיכרונות, לגעת בחושים, לפתוח סיפורי חיים, לעוף עם הדמיון, לפתור חלומות, לחוות דינמיקה קבוצתית והתמודדות אישית בחשיפה ליצירה האמנותית. סדנת מודעות בכתיבה תפתח ב-31 באוקטובר וסדנת כתיבה יוצרת ב-30 באוקטובר.