נשמות טובות

בעשרים השנים האחרונות שבהן אני פועל כמורה רוחני, למדתי המון על טבעה של הנשמה האנושית. בתחילת דרכי, לא הקדשתי לנושא זה מחשבה מרובה וגם לא היו לי לגביו רעיונות כלשהם. למעשה, כמורה להארה, הדגש שלי בתחילת הדרך היה להביא לכך שאנשים יוותרו על כל מושג שיש להם לגבי תחושת האני ועל רוב המושגים הקשורים לנשמה ויתעלו מעבר להם.

אך בהדרגה, התגבשה בי התובנה שהנתיב הרוחני עוסק בפיתוח הנשמה לא פחות מאשר בהתעלות מעבר לאגו ולשכל המותנה. בימים אלה אני תוהה לעתים קרובות: כל עוד לא פיתחנו את נשמתנו באמת, האם אנו מוכנים לצעד הבא של התעלות מעל לשכלנו והאם זה בכלל מתאים שננקוט בצעד זה? אם לא פיתחנו את נשמתנו, היכן נמצא את הקרקע המוצקה שממנה נוכל לזנק?

הגעתי למסקנה שהסיבה החשובה ביותר שלשמה אנו מבצעים תרגול רוחני היא פיתוח הנשמה. רבים מאיתנו מניחים בתמימות שנשמותינו מפותחות לחלוטין ושיכולתנו לבטא יושר פנימי, אותנטיות, שקיפות, מודעות, טוב ואהבה כבר קיימת ונותר רק לממש אותה. אבל זה פשוט לא נכון. אצל רובנו קיים צורך נואש לפיתוח הנשמה - שאותה אני מגדיר כיכולתנו לבטא את האיכויות האנושיות והחיוביות האלה.

רבים מאיתנו חיים במצב חצוי, מפוצלים נגד עצמנו במידה עמוקה בהרבה משאנו מודעים לה או מסוגלים לחוש אותה. אנו חיים בריק של ערפול מוסרי שייצרנו במו ידינו, שבו הכול יחסי ותשומת הלב שלנו ממוקדת בעיקר במצבנו הרגשי. רובנו יודעים הרבה יותר על מה שחשוב באמת, מאשר מוכנים ליישם זאת בחיינו.

אנחנו אמנם נמשכים ליפה, לעמוק ולמשמעותי, אך מוצאים שחסר לנו את חוסן הנשמה הדרוש כדי להיאבק באמת – כדי להילחם לחיים ולמוות בפיצול שלנו, בציניות שלנו ובאינרציה שלנו. האמת הנוראה היא שפשוט קל לנו יותר אם לא איכפת לנו יותר מידי. כדי שיהיה לנו איכפת עד כדי כך, עלינו להיות נכונים לחוש קשר עמוק-עד-כאב עם החיים. עלינו להיות נכונים לפסוע אל תוך מרחב החוויה שלנו באותנטיות, ללא סייג ותוך מחויבות עמוקה – לחבוק פגיעות חסרת פחד שבה השקיפות שלנו היא כוחנו וחווית הקשר החיה היא קבועה, רציפה ובלתי נמנעת.

יכולתה של הנשמה המפותחת לחבוק את החיים נובעת ישירות מהחוויה הרוחנית הטרנספורמטיבית של אחדות, מלאות ושלמות. כאשר האני רואה שבמעמקיו הוא מלא ואפילו עולה על גדותיו, כל הספק הקיומי נעקר מהשורש ואנו חופשיים לחבוק את תהליך החיים ללא סייג. אך אפילו אז, אמונתנו והתמסרותנו יעמדו למבחן שוב ושוב. כמה אהבה יש בלבנו, גם כאשר אנו מאותגרים? עד כמה איתן היושר הפנימי שלנו, גם כשנראה כאילו היקום כולו מפתה אותנו להתפשר? באיזו מידה אנו מוכנים לדבוק באמת שאין לנו ספק בנכונותה, גם אם אנו היחידים שמאמינים בה? חוסנה של הנשמה הוא חוסן רוחני. הוא המקור האולטימטיבי של זקיפות קומה וכבוד עצמי. עמדה זו של ביטחון בלתי מעורער היא בדיוק העמדה שעלינו לטפח כדי שנוכל לשנות את מרקמו של השדה הרגשי, הפסיכולוגי, הפילוסופי והרוחני שאנו חולקים בינינו.

איש אינו יכול לעשות זאת עבורנו. אחרים יכולים להראות לנו את הדרך באמצעות דוגמה אישית, אך רק אנחנו יכולים לפתח את נשמתנו. מעניין שהשאיפה לתרבת את יכולתנו ליושר פנימי, לאותנטיות, לשקיפות ולמצפון עולים מתוך הנשמה עצמה, מאותו חלק בתוכנו שמייחל להתפתח. מרגע שאנו נכנעים לדרישת הנשמה אנו מוצאים גישה לאחדות, למלאות ולשלמות שהיא המקור לכל חוזק רוחני. אבל את החוזק הזה יש לתרבת מידי יום ביומו ולעולם אל לנו לקבל אותו כמובן מאליו ולהניח שהוא פשוט קיים. תרגול רוחני שנעשה ברצינות מאפשר לנו גישה למקור ולכן הוא משמש כנקודת הייחוס האולטימטיבית לנשמה המתפתחת בעולם מפוצל כל כך.

מרגע שמצאנו את המקור הזה ואמרנו 'כן' למשימה הנעלה של טיפוח התודעה, אין דרך חזרה. אם לאחר שאמרנו 'כן' נרשה לעצמנו להסס וליפול בשבי הכוחות החזקים של אינרציה וציניות, לא זו בלבד שאנו עלולים לאבד את אמונתנו במקור, אלא אף את הגישה אליו. לכן מוטב לא להתחיל לפסוע בנתיב הרוחני מאשר להתחיל במסע ולוותר לפני שהצלחנו בוודאות להגיע למטרה. מרגע שאמרנו 'כן' עלינו להצליח ויהי מה, מכיוון שראינו בעינינו, חשנו בלבנו והכרנו בשכלנו את האמת – שיושר פנימי, אותנטיות, שקיפות ומצפון הם הקרקע המוצקה היחידה ביקום.