בשבוע שעבר ביקר שר התעשייה והמסחר אלי ישי במצרים. במהלך ביקורו הוא מסר איגרת לנשיא חוסני מוברק בנושא השבויים ועוד בקשות בנוגע לקברים של רבנים הקבורים באדמת מצרים. ישי יודע לעשות כותרות. העיסוק ברבנים, קברים ושבויים הוא לחם חוקו של כל פוליטיקאי. אבל השר ישי לא נסע למצרים רק כדי לשוחח על החזרת השבויים, מטרת הנסיעה האמיתית של השר הייתה הרחבת הסכם הסחר המשולש בין ארה"ב, מצרים לישראל לפיו מוקמים אזורי תעשייה במצרים, ובהם פועלים מצרים המשתכרים שכר רעב מייצרים מוצרים (לרוב מוצרי טקסטיל) במפעלים בבעלות ישראלית ושתוצרתם נמכרת תחת המותג "מייד אין יזראל" ומיועדת לשוק האמריקאי ללא מכס. הסכם דומה נחתם לפני שנים עם ירדן. אזור התעשייה של אירביד שבצפון ירדן ובו הוקמו מפעלים רבים היה לתוצר מובהק של ההסכם עם ירדן.
הרחבת הסכם הסחר עם מצרים פירושו העברת הייצור מפעלים ישראלים נוספים (ואף סגירתם) אל הארצות השכנות, בייחוד בענפי התעשייה ה"מסורתיים". אלה מפעלים שבפריפריה ובהם מועסקים בייחוד מזרחים, ערבים ונשים. כך ישי "החברתי" מאיץ את שילובה של ישראל ב"פס הייצור העולמי".
"פס הייצור העולמי" הינו מושג חדש במדעי החברה, החודר במהרה אל האיגודים המקצועיים. הפס הוא תולדה של משטר הקפיטליזם הגלובלי, ומשמעותו שורה ארוכה של מוצרים ושירותים שמקורם במספר רב של מדינות. החברות הרב-לאומיות, השולטות בכיפת הגלובליזציה, מחלקות כך את העולם על-מנת להפיק את המיטב מפערי השכר, כישורי העובדים ורמות ההשכלה השונות, והכל לשם מיקסום רווחיהן. זו, בתמצית, האסטרטגיה של המעסיקים בישראל במסגרת הגלובליזציה בעשור האחרון. חיסול מפעלי הטקסטיל בישראל והעברת התוצרת למצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית וטורקיה היא הדוגמא המובהקת לכך.
מסך העשן של ישי
השאלה הנשאלת היא מדוע שר הטוען שהוא מייצג "מפלגה חברתית" נותן ידו להעמקת תהליך שפוגע בשכבות רבות באוכלוסייה כולל את תומכי מפלגתו? הייתכן שמסירת האיגרת והדאגה לקברי הרבנים ולגורל השבויים הם לא יותר מממסך עשן הבא להצדיק מעשים שאינם קשורים לדאגה לכלל, אלא לאינטרסים הצרים של קבוצה מצומצמת של בעלי הון השולטים במשק הישראלי?
קידום הרחבת הסכמי הסחר עם מצרים הוא דפוס פעולה מוכר וידוע של השר "החברתי" ישי. אותו שר הבטיח במהלך מערכת הבחירות "לקבור את תכנית ויסקונסין". הוא אף הודיע לפני מספר חודשים, בעקבות כמה שינויים לא משמעותיים בתכנית, שהיא "מתה". אבל התכנית חייה וקיימת. הרושם הציבורי הוא שאכן התכנית לא קיימת עוד. חבל רק שאף עיתונאי לא מתעניין בנעשה במסגרת התכנית הגוזלת את קצבאותיהם של אלפי אזרחים מדי חודש, תוך כדי השפלתם. חבל שאף עיתונאי לא חושף את פרצופו האמיתי של מנהיג המפלגה החברתית.
* ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית www.sea.org.il
"ההסכם משרת את השלום"
גבי בר, ממשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, המשמש כיו"ר משותף להסכם עם מצרים אמר בתגובה, כי מדובר בהסכם יחסית ותיק עם מצרים שקיים מאז שנת 2005. לדבריו, "ישראל אינה יכולה להתמודד עם עלות מחירי התפירה של מדינות מהמזרח והמפעלים לא שרדו בלאו הכי. כעת נשאלת השאלה האם להעביר את המפעלים למזרח הרחוק, או לשכנים איתם אנו מעוניינים לשמור על יחסים טובים ולשרת את השלום? למצרים יש אינטרס לרכוש מינימום מסויים של תשומות מישראל, בכדי שיוכלו לייצא לארה"ב ללא מכס, ולא ממקורות אחרים זולים יותר. ההסכם פותח אפשרויות לתעשיות פריפריאליות מסורתיות, כמו שוק ייצוא אדיר".