הכרה בשואה הארמנית - על מה המהומה?

סוגיית השואה הארמנית עלתה בימים האחרונים לכותרות, בעקבות כוונת הקונגרס בארצות הברית להכיר בה כרצח עם. השאלה מעוררת המחלוקת אינה האם נטבחו ארמנים במספרים גדולים, אלא האם הם הושמדו באופן שיטתי.

טורקיה מסרבת להכיר באחריות להשמדה מכוונת. 20 מדינות ברחבי העולם הכירו רשמית בכך שאכן התבצע רצח עם, בהן צרפת, איטליה, רוסיה וארגנטינה. בניגוד לקונצנזוס סביב שואת העם היהודי, ההכרה בסבל הארמני היא מצומצמת יחסית. האם גורמים לכך להט ההכחשה הטורקית או אינטרסים בינלאומיים? מה באמת קרה בין 1915 ל – 1917 וכיצד ישראל קשורה לפרשה?

האסון הארמני הוא במידה רבה תולדה של היותם מיעוט נוצרי בתוך האימפריה העותומנית. במאה ה-19 שלטו בטורקיה מנהיגים דתיים קיצוניים, כמו הסולטן עבדול חמיד ששלטונו עורר גל של פנטיות איסלמית. שיא העוינות נגדם התבטא בטבח בשנת 1896, בו נהרגו כ-150 אלף ארמנים. מצד שני, המיעוט הארמני היה חלק אינטגרלי מהאימפריה העותומנית והיחס כלפיו השתנה מעת לעת. הטורקים העריכו מאוד את כישורי האדמיניסטרציה והשלטון הארמניים ורבים מהם נשאו במשרות בכירות.

היה זה אך טבעי, אם כן, שהמיעוט הארמני יקח חלק בתנועת "הטורקים הצעירים" שהדיחה את הסולטן ב-1908. התנועה הלאומית החדשה הבטיחה שוויון וחופש, ולכאורה נפתח עידן חדש מבחינת המיעוט הנרדף. אבל מעשי הטבח לא פסקו גם אז. הם המשיכו להתקיים לכאורה בלי תמיכת השלטון. הטורקים הצעירים לא אהבו את הבורגנות הנוצרית, שבחלקה הייתה אמידה ומשכילה יותר.

מערכת יחסים מורכבת זו היא הבסיס לטענה הטורקית שהטבח בארמנים ארע על רקע חוסר נאמנותם במלחמת העולם הראשונה. טורקיה גורסת שהמיעוט הארמני היה נאמן לרוסיה, אויבתה במלחמת העולם, וזמם לפורר את האימפריה העותומנית. בתוך "הטורקים הצעירים" התפתחה מנהיגות לאומנית קיצונית והיא זו ששלטה בטורקיה ערב מלחמת העולם.

שר המלחמה הטורקי איסמעיל אנוור הצעיד את הצבאות הטורקים לקרב כושל נגד רוסיה. כששארית הכוחות נסוגה, אנוור טען שהארמנים שחיו באזור סייעו לרוסים באופן פעיל. טענות כאלה הכשירו את השטח לטבח ההמוני. מה שהטורקים ראו כמוצדק, הארמנים מציגים כתעמולה מכוונת להצדקת השמדה שיטתית.

הממשלה הטורקית, במיוחד מהמט טלעת פשה הידוע לשמצה, אדריכל ההשמדה, העבירה חוקים אנטי ארמניים. החוקים איפשרו לה לגרש כל אדם שהיא "חשה שמאיים על ביטחון המדינה" ולהחרים את רכושו. קיימים מסמכים, שיש אמנם ויכוח על מהימנותם, בהם אומר טלעת פאשה במפורש שבכוונתו להשמיד את הארמנים עד האחרון.

האינטלקטואלים ומנהיגי הציבור הארמני נטבחו ביום אחד, ב-24 באפריל 1915 באיסטנבול, אחרי שזומנו לשם. זה גם היום שנקבע לציון השואה הארמנית. שיטת החיסול הייתה ערמומית: הגברים גויסו לסייע במאמץ המלחמתי - ואז נורו, או הועבדו למוות.

הנשים, הילדים והקשישים נלקחו מהכפרים ונאמר להם שהם "מעתיקים את מקומם לטובתם". אז הם הוצעדו לעבר סוריה ועירק, במדבר, מבלי שיינתנו להם אוכל או שתיה. רבים מתו מרעב וצמא, אחרים מתו כתוצאה מפעולות ישירות של הצבא הטורקי והמשטרה, או של אזרחים טורקים לאורך הדרך. מי שהצליח, באופן פלאי, להגיע ליעד באזור המדברי הצחיח, נורה שם.

הארמנים טוענים שכמיליון וחצי מבני עמם נהרגו עד תום המלחמה. הטורקים, שכאמור טוענים שהרג הארמנים היה צעד הגנתי, נוקבים במספרים שונים, מ-50 אלף ועד 300 אלף. צידוקים אחרים של הטורקים כוללים טענה שההרג לא נבע מתכנון של הממשלה, שהארמנים גוועו מרעב בגלל התנאים הקשים ויש גם כאלה שנתלים בסמנטיקה: המונח "רצח עם" קיים רק מאז 1943 ועל כן לא יתכן שזה מה שהתרחש.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועם התפרקות האימפריה העותומנית וכינונה של הרפובליקה של האתא-טורקית, הייתה הכרה מסוימת במעשי הזוועה. אולם במהלך השנים זו התמסמסה והשואה הארמנית הוכחשה באורח גובר והולך. כיום הכחשת השואה היא מרכיב מרכזי בלאומנות הטורקית, הרואה בדמויות בטלעת פשה וחבריו ב"טורקים הצעירים" גיבורים לאומיים. לפני שנה נרצח עורך עיתון ארמני, הרנט דינק, שפעל למען הכרה בשואה הארמנית, על ידי לאומן טורקי בן 17.

אחת הספקולציות ההיסטוריות היא שהיטלר הכיר את הזוועות שעוללו הטורקים לארמנים, וראה בהן דוגמה. ישנם ציטוטים, לא מתועדים אמנם, של היטלר מתחילת המלחמה, שאומר שכוונתו היא השמדה פיזית של האויב ולא פחות. על פי הציטוטים, הצידוק שלו לפני הפלישה לפולין היה: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים"? היטלר השתמש בארמנים כדוגמה גם בהקשר לגורלו העתידי של העם היהודי ול"מדיניות רחבה של ישוב מחדש שאנחנו מתכננים".

בשנת 2003, בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ייצגה נעמי נלבנדיאן את העם הארמני. אחרי מבוכה דיפלומטית קטנה, נדרש ממנה לא להזכיר את קורבנות שואת עמה. החוברות שליוו את הטקס ושהזכירו את הזוועה נאספו והושמדו, והודפסו חוברות חדשות מהן הושמטה השואה. משרד החינוך לא מכניס את רצח העם הארמני לתכנית הלימודים. כל זאת למען הברית האסטרטגית עם טורקיה, מול סוריה, עירק ואירן.

ארצות הברית היא אחת המדינות הבולטות שלא הכירה עד כה בשואה הארמנית. פקידי ממשל בוש נימקו זאת באופן מפורש: זהו אינטרס אסטרטגי מהמעלה הראשונה. חלק גדול מהאספקה לחיילי ארצות הברית בעירק עובר דרך טורקיה. מרחבה האווירי של טורקיה יקר מפז, במקרה של צורך במתקפה נגד אירן. טורקיה היא דמוקרטיה, ידידה, מקום טוב להשקעות ולהון המחליף ידיים.

אי אפשר להאשים את הטורקים בטון גורף על כך שאינם רוצים, אחרי 90 שנה של הכחשה לקחת אחריות על זוועה כה מחרידה. העולם איפשר זאת עד כה והאשמה היא כבדה מנשוא, למרות השנים שחלפו. מה שמטריד הוא החלק בו ההכחשה הופכת למרכיב המגדיר את הזהות הלאומית. את זה כבר ניתן לכלול תחת ההגדרה "גזענות", ויש גזענות לא מועטה ברטוריקה הטורקית נגד הארמנים.

אין זה סוד שגם בישראל יש גזענות לא מועטה, וגם כאן הכחשה היא חלק מהגדרת הזהות הלאומית. אמנם אין להשוות את מידת העוול שנגרם לעם הפלסטיני, אבל חוסר ההכרה בעצם האחריות היא אחת המכשלות לשלום ולפיוס.

בטורקיה חי היום מיעוט כורדי, והטורקים, שמורגלים בשליטה אבסולוטית על מי שנמצא בשטחם, אינם מאפשרים לו אפילו לקיים את חגיו, לא כל שכן את האוטונומיה שהוא מבקש לנהל את ענייניו. ארצות הברית תמכה עד כה בעמדה הטורקית נגד הכורדים. כעת עלול העניין הכורדי להוביל לפלישה טורקית לצפון עירק ולערעור היציבות באזור היחיד שנותר יחסית שקט במדינה המיוסרת. זו בסך הכל דוגמה לנזקיה של לאומנות חסרת פשרות, שעד כה זכתה להתעלמות מצד ישראל וארצות הברית.

אם כן, מעבר לאבסורד של תמיכה ישראלית ואמריקאית בהכחשת שואה, יש לכך גם השלכות מעשיות. השתיקה נוכח הזוועות שעולל האפרטהייד בדרום אפריקה, משטרו של פינושה בצ'ילה, הקונטראס בניקרגואה ועוד ועוד שרצים שהוכשרו בשל אינטרסים, היא עמדה מגונה מוסרית. אבל יש לכך גם השלכות מעשיות בטווח הארוך, מעבר לאינטרסים האסטרטגיים הצרים.