שבט אחים

אתמול מסרתי לפ טופ ישן למישהו שאני לא מכירה. הוא הגיע אלי מהאתר "אגורה", שבו פרסמתי שיש לי לפ טופ עתיק וצולע. כבר שנתיים הוא מנצנץ בשנתו הערבה. מטעמים סנטימנטליים לא יכולתי להשליכו לפח, אבל לתת נשמע לי כמו פתרון טוב. לא מצאתי בסביבה מישהו שזקוק והלפ טופ העלה עשן במגירה. אבל אז הגיע אלי מייל מאתר אגורה, שבו אפשר למצוא חפצים שנותנים ומקבלים ללא תמורה. קניתי.

מסביב מתלוננים על הסתגרות בקופסאות, על ניתוק ועל פירוד ואני דווקא רואה כינוס, חיבור ואיחוד. מספרים לנו שהמאה העשרים נעלה את האדם בביתו עם המחשב, גרמה לו לשחק עם עצמו בלבד והובילה אותנו להיות מנוכרים זה לזה. אולם הישיבה הממושכת מול המחשב הולידה פוטנציאל אדיר של תקשורת.

זה התחיל עוד קודם.
בעבר, העולם היה מחולק לשבטים על פי מוצא איזורי בדרך כלל. המעבר במאות האחרונות לפריסה בצורת מדינה, נראה כפעולה מפרידה. הנה יצרנו גבולות, דגלים ושפות וגרמנו לפיצול. היהודים רצו מדינה בגלל אי מתן מקום בסידור המדינות.

הגזענות נפוצה בשנים אלו לכל עבר וכלפי כל תחום – דת, צבע ומין, אך הרובד האחר של יצירת המדינות הוא בעצם איחוד. שבטים קדומים, כפרים של פעם, התאחדו עם אחרים. נכון, לפעמים על חשבון הפרדתם מאחיהם, למשל במקרה בו הגבול עבר באמצע השבט וכפר אחד נשאר במדינה אחת וזה הצמוד לו במדינה השכנה. אבל כפרים מכל מיני מחוזות וחלקים הפכו פתאום למדינה. בגלל גבול שרירותי, אנשים יצרו תרבות חדשה ומשותפת לכמות הרבה יותר גדולה של אנשים.

אחר כך נוצרו ועדי עובדים, קבוצות אמנים, ארגוני השפעה, הפגנות. נזכרנו שלקבוצה יש יותר כוח. האו"ם הוא סוג של קהילה גדולה, לא משנה כרגע אופן הפעולה וההשפעה, דיונים פוליטיים ומידת נחיצות – אלא שהיה רצון לאחד את מדינות העולם תחת קורת גג אחת כדי לחוש בשותפות, באחריות ההדדית שיש לנו בני האנוש שחיים על כדור הארץ.

דוגמא נוספת היא האיחוד האירופי, שהוא צעד נוסף בגלובליזציה – אחרי המדינות – יבשות. מי היה מאמין שמחוזות שפעם נשפך בהם דם לא פחות ממה שנשפך במחוזותינו – יהפכו למטבע אחד. המטבע הוא סימבול שמשקף מציאות רחבה הרבה יותר, אנחנו מחפשים קורות גג להתאחד תחתיהן.

גם גולשי אינטרנט שותפים לתהליך הזה. אני יושבת בביתי ומתקתקת, את מה שאתם תכף תקראו, בלי להכיר אותי. הרי גם אם הייתי הולכת כל היום ברחוב ולוחצת ידיים לאנשים, בחיים לא יכולתי להגיע לכל כך הרבה עיניים שיקראו את מלותיי. אנחנו מקבלים בקשות לתרומות דם, אימוץ כלבים ותמיכה בעצומות, שלמרות ההצפה, יש בדרך הזו קסם רב לקשר בינינו, להכרת מצוקות נושקות, להתרגשות יחד.

אנחנו נוסעים בעולם ופוגשים פנים מול פנים את האחר, לא שומעים עליו, לא קוראים עליו – פוגשים אותו, מסתכלים בעיניים, מכירים, מתאהבים. יש לי חבר שדיבר עם מישהי מסלובניה במסנג'ר ונסע לטייל איתה חודש במדינתה. באתרי אינטרנט אפשר ליצור בסיס שיתופי בתחומי עניין, כמו מתכונים, מוזיקה ובריאות.

יש אתר מטיילים שמאפשר מפגש עם מטיילים מקומיים במדינות שמגיעים אליהן, על בסיס הדרכה, טיול ואפילו אירוח. האינטרנט הוא רשת אדירה של החלפת דעות, ידע ותרבות שיוצרת מאגר מידע שכמוהו לא היה ולא נברא.
משהו טוב קורה בעולם הזה.

הצורך להתאחד שוב, לא חשוב על איזה רקע – מתחדש, ובשל האמצעים הטכנולוגים שעומדים לרשותנו, תופס תאוצה אדירה. מתוך הכמיהה הזו להתחבר למה שרחוק, לגלות, להבין, נוצר צורך לייצר קהילות, גם בקטן.
לפתע קמות קבוצות שרוצות להתקרב. זה התחיל מקהילת חרוז ששאפה לארגן החלפות של שירותים ללא כסף, באמצעות חרוזים. זה המשיך מהאתר "חבר'ה" שהפגיש אותנו עם חברים מהיסודי, מהתיכון ומהצבא, יצר כנסי מחזור, חידש מספרי טלפון וקישר אותנו לעבר.

הגלגול העדכני שלו הוא האתר "בשותף" שיוצר קשרים עסקיים, רומנטיים ואמנותיים למי שנכנס. האתרים "אגורה" ו"אלטיזאכן" שעוסקים בנתינה ומסירה של חפצים שאין בהם צורך יותר, בחינם. האתר "סטדי טיוי" שמציע שיעורי לימוד במגוון רחב של נושאים, מבניית ציפורניים, דרך שחמט ועד מתמטיקה.

מיה הוד – עיתונאית, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומודעות, מרצה ומטפלת בדמיון מודרך ובכתיבה. בתאריכים 26-27 באוקטובר תקיים סוף שבוע של כתיבה בטבע על הר הכרמל. יציאה למסע של פתיחה, בנשימה עמוקה פנימה, במעגל של חושים, חוויה ויצירה בירוק גבוה ואוורירי. בסוף אוקטובר יפתחו בהנחייתה סדנאות בוקר וערב של כתיבה יצירתית ומודעות בכתיבה.