פגז

Cerrone היה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים אחד המפיקים המגניבים ביותר שידעה סצינת הדיסקו של אותן שנים. הוא צרפתי, ובדומה לג'ורג'יו מורודר, מקבילת הדיסקו האיטלקית, הוא יצר המנוני דיסקו אירופאיים משובחים שהתחרו, בלי שום רגשות נחיתות, במעבדות הדיסקו האמריקאיות, ואף הטביע את חותמו היצירתי על תרבות המועדונים כפי שהיא מוכרת לנו כיום, עם קטעים כגון “Give Me Love” ו“Supernature” שחרכו רחבות בלי בושה.

בוב סינקלייר הוא יבחוש לא מוצלח שכבר הוציא בעברו אלבומי אמן לא מי יודע מה (בכל זאת, צרפתי שקורא לעצמו בוב) ואשר אסף וערך אוסף מחווה לסרון
(“By Bob Sinclar - Cerrone”, הליקון), שהוא האבא הרוחני הבלתי מעורער של הפרנץ' האוס (הי"ד) לדורותיו. האוסף הנ"ל, למרות מגרעה בולטת בדמות מיקס רציף לכל אורכו שמעט פוגע בחווית ההאזנה לקטעים המשובחים שצריכים לעמוד בזכות עצמם, הוא תצוגת תכלית של כל מה שהוא נפלא ונהדר בדיסקו: מוזיקה סקסית, רגשנית, גדולה מהחיים (יעידו על כך עיבודי כלי המיתר האדירים), משוחררת מכל צורה של חשיבות עצמית, מחבבת את החיים ומעדיפה פיזוזים זריזים על פני פרחים נבולים.

חלק מהקטעים מוכרים מקטעי האוס שסימפלו אותם ללא הכרה, חלק אחר של הקטעים קיבל טיפול לא מוצלח ומלא פילטרים צרפתיים של סינקלר עצמו ומודג'ו, חלק נוסף של הקטעים הוא פשוט בונבון מלא בצוף ווקאלי משגע. האוסף הזה הוא שיעור היסטוריה מכובד בדברי ימיה של מוזיקת הריקודים, הוא מדגיש את המחזוריות של הדאנס ומלמד שהורים יש לכבד. כי מה שהם כבר הספיקו לשכוח, אנחנו עוד לא למדנו. המשפט האחרון מתאים לסמפלנים לא יצירתיים וחסרי בושה, הרכבי האוס מנצרת ודי.ג'ייז עם שמות של חיות מחמד.