חיים משוגעים

מתישהו בתחילת הניינטיז כבר היתה להקת פאנק ישראלית שעלתה על משחק המילים המצוין פאנקייק, שלצערנו פועל רק בעברית. עכשיו יש להקת פאנקייק חדשה (ללא קשר ידוע ללהקה ההיא) שדיסק הבכורה שלה, "דלישס", הוא הפריט ה-11 שיוצא בלייבל העצמאי "פאסט מיוזיק" של ג'נגו ואמיר שור (מן הרזומה: מיכל קהן, האסטרוגליידז, סקין בלוז, בתריי זוזיי ובעלי הבית עצמם).

השיר הראשון בדיסק הבכורה שלהם נקרא "סרטי נעורים". אם לאקספלויטד או ל-GBH או לכל להקת פאנק אירופאי אחרת היה יוצא שיר בשם הזה, הייתי מניחה שמדובר באירוניה מרירה. אבל פאנקייק לא קרובים לאסכולות השונות של הפאנק באירופה (מלבד, אולי, לבאזקוקס, חלוצי הפאנק המנצ'סטריים, שעשו את הפאנק הכי פופי והכי כיפי בהיסטוריה), אלא הרבה יותר מזכירים את הפאנק האמריקאי של השנים האחרונות, החל בגרין-דיי - ההשוואה הכי מתבקשת - ועד בלינק 182 ואינספור להקות פאנק אמריקאיות חדשות לבני הנעורים (שאנשי הפאנק הניו יורקי המקורי מחד והנרי רולינס מאידך בטח לא שמחים לאשר).

כל מי שראה את "אמריקן פאי 2" יכול להעיד שלהקה כמו פאנקייק בכלל לא נשמעת מחוץ לקונטקסט בסרט נעורים אמריקאי קיצי עכשווי. נהפוך הוא. כששומעים את הצלילים הראשונים של "סרטי נעורים" מדמיינים אוטומטית חבורות של תלמידי קולג' זורמים החוצה בתום יום הלימודים האחרון של השנה וקופצים ישר לבריכה בפול-פארטי ענקית.

פאנקייק מתייחסים לעצמם כאל פרודיה ומבהירים בכל הזדמנות שהכל בצחוק, מה שקצת מבלבל אותי. אולי הם לא באמת אוהבים תפוזים (יש להם שיר על כך שהם אוהבים תפוזים), אולי הם לא באמת אוהבים לחם (יש להם שיר על כך שהם אוהבים לחם), אולי הם לא באמת אוהבים בוץ (יש להם שיר על כך שהם אוהבים בוץ). אני מתחילה לפחד שהם גם לא באמת אוהבים סרטי נעורים. מה שבטוח - סרטי הנעורים אוהבים אותם.

אבל אנחנו סוטים מהעיקר, והעיקר הוא ש"דלישס" הוא תקליט פאנק-רוק כיפי ביותר, ולמרות שמעולם לא ראיתי הופעה של פאנקייק, אני בטוחה שבהופעה הם אפילו עוד יותר כיפיים. בניגוד ללהקת הפאנק הירושלמית סרטן השד, שהוציאה לפני שנה את תקליט הבכורה שלה, "אל תשימי לב לשטויות", על טהרת הפאנק הבריטי (סקס פיסטולס, שאם 69, הקלאש), פאנקייק לא באים ממסורת ישראלו-פאנקיסטית ארוכה של ישיבה בככרות ובקשת שקל מהעוברים ושבים. הם לא כועסים (מקסימום על זה שאמא שמה להם נבטים בסנדוויץ'), הם לא עצבניים, הם בכלל פה בשביל הצחוקים. וגם בשביל לעורר את המודעות לבעיית השגת הזיונים של תושבי הקריות.