לא עובר מסך

פעם, כדי להיכנס ל"סלב על הסכין" היה צריך למלא טפסים אצל עובד מחפוד, לפקסס את תאריך יום ההולדת לגיא פינס, להגיש שעשועון אינפנטילי בכבלים או להרגיז את גיל ריבה. אבל היום המינימום הנדרש הוא חרחור מלחמת עולם שלישית, שני מיליארד דולר בבנק ואם אפשר, לוק סהרורי, על גבול הקריקטורה, ואיבה (מוכחת) לכל מה שמדיף ממנו ריח של חיים שפויים. אוסאמה בן לאדן - האיש וגל העצמות - בני ישראל שלי, הרוויח את הסילוב ביושר.

פשפוש קצר ברשימת הזדים והרשעים הגדולים בהיסטוריה החוויר לי מספר מכנים משותפים אצל נציגי לוציפר עלי אדמות: כולם מכוערים, בעלי טעם גרוע בלבוש, והעיקר: מריחים נורא מהפה. היטלר, סדאם, סטאלין, ג'ינג'יס חאן, פרעה, נירון קיסר, יגאל עמיר, לי הארווי אוסוואלד וכוסאממה בן לאדן, כולם קיבלו מאלוהים את הבומבה לפנים כבר עם לידתם: נתונים גופניים בעיתיים משהו. היטלר, גמד בעל שפם זרדים מגוחך, עלבון לגזע הארי. סטאלין, במדי הטוויד העבים שלו, במצח השקוע ובאף העגלון, לא היה עובר מסך גם בימים בהם לא היתה טלוויזיה (וחשוב שהיו לו מעריצים בתק"ם!). ג'ינג'יס חאן וזנב הסוס המטופח שלו, שיני הפרד וכתפי המונגולי העקומות, הוא אולי נושא טוב לשיר באירוויזיון, אבל גם ג'יפה מהלכת. על לי הארווי אוסוואלד ויגאל עמיר אין טעם להרחיב את הדיבור - ג'ינס וטי שירט הם מקסימום הגרדרובה ששני המאוננים האלה יכלו לחלץ מהארון.

כוסאממה בין לאדן לא מחזיק הרבה מאחוריהם. זקן דליל, כמו אחרי טיפול בנוזל הדברה, עיני זית כחושות, סנטר, אף ועצמות לחיים שכאילו הודבקו בסדר הלא נכון, רק כדי להעמידו יום אחד מול המראה, זעקות שבר כולו, על מנת לזרוע בלבו את זרעי השנאה. שנאה לאללה על הצליעה הקלה ברגל - כמו כל רשע ספרותי הגון, גם כוסאממה סובל מפגם חיצוני שמעיד אלף מונים על פנימיותו - ועל צו האופנה הסעודי/אפגאני שאנס אותו לצאת לעולם בגלביות, אשר באמת לא משנה מאיזה בד יקר נתפרו, הן תמיד מצליחות להראות מעפנות. ככה זה עם רוצחי המונים, אפילו ערדליים תנ"כיות נראות מגוחכות עליהם. והוא עוד חי במדבר!

אם היית שואל לפני שבוע אדם ממוצע מיהו אוסאמה בן לאדן, קרוב לוודאי שהיית נתקל בתשובות שנעות בין "הסולן החדש של הרכב הראפ גאגבאנג" או "זה לא הקשר האלג'יראי של הקבוצה הצרפתית אוקזר?". אבל היום, היום, תשאל כל דרדק שלא יודע מאיזה צד פותחים את הבמבה מיהו כוסאממה, והוא ידקלם לך בעל פה את היסטוריית המאבקים בין המוג'האדין לטאליבן באפגינסטן וימלמל לתוספת איזה נקודת ציון משוערת של המערה של כוסאממה במפה. רגע האמת של התרבות הגיע: במקום הלמוט ניוטון נלמד מהיום לקרוא תצ"א, תחת איזה מישל וולבק עסיסי, נתעדכן בדוחו"ת מודיעין של דונאלד ראמספלד, במקום ערב עם כריס רוק, מופע האימים העילג של ג'ורג' W. סדר עולמי חדש, או משהו.

והכל תודות לכוסאממה, שאגב, במקרה שלא הזכרתי זאת עדיין, חי על זמן שאול, זאת אומרת, בין משקה דם עזים לסעודת גללי גמל אפגאני, בין טלפון לווייני לנוסח מאויר של "הפרוטוקולים של זקני ציון", לא יוותר לכוסאממה זמן רב לתכנן את הפיגוע הבא. מולדת הסלב העולמית נעורה מרבצה המנומנם. לא עוד פאם אנדרסון או פאף דדי. עוברים לדבר האמיתי - סלב על הסכין. ואם אפשר, כמה שיותר עמוק, לכיוון בני המעיים של הבנזונה.