חדשות פשוטות: מהי הצנזורה הצבאית?

השבוע קיבלנו אישור סופי למה שידענו זמן מה – מטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו מטרות בסוריה. אחרי חודש של ספקולציות, התירה הצנזורה הצבאית לפרסם את דבר התקיפה, אך פרטים נוספים כמו מי השתתף במבצע ומה היתה מטרתו עדיין עלומים. מילים כמו "צנזורה" ו"איסור פרסום" מעלים מיד קונוטציות שליליות, על משטרים אפלים ששולטים בכלי התקשורת. בפועל, הצנזורה הצבאית לא נתפסת בישראל כאיום על הדמוקרטיה בכלל ועל כלי התקשורת בפרט.

"בניגוד למה שחושבים, אין צנזורה בישראל", מפתיע יחיאל לימור, פרופ' לתקשורת, ראש בית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל. "אמצעי התקשורת פטורים מהעברת חומר לצנזורה הצבאית, למעט בשורה של נושאים שהצנזורה מגדירה כטעונים אישור מוקדם. העיתונים מאוד סבלניים לגוף הזה, מפני שהיא לא מהווה גורם מפריע בחיי היום יום".

הצנזורה הצבאית, שמטרתה להגן על ביטחון המדינה, פועלת מתוקף תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945. הצנזור הראשי ממונה על ידי שר הביטחון, אך הוא אינו כפוף לו. היום עומדת בראש הצנזורה אל"ם סימה ואקנין. הגוף המתאם בין הצנזורה לבין התקשורת הוא "ועדת העורכים", אותה מרכיבים נציגים של כלי התקשורת הישראלים, שנפגשים עם גורמים במערכת הביטחון, ומקבלים מהם מידע בטחוני אך מתחייבים לא לפרסמו.

יחסי הצנזורה והתקשורת ידעו עליות ומורדות. אבן דרך משמעותית נרשמה בשנת 1984, כשהעיתון "חדשות" פרסם ידיעה על הקמת ועדה לחקירת פרשת קו 300, בה הסתיר השב"כ את העובדה שמחבלים שהורדו חיים מאוטובוס חטוף הומתו לאחר מכן. עונשו היה סגירה לארבעה ימים.

פרופ' לימור אומר כי דווקא ריבוי הערוצים והתחרות החריפה ביניהם הביאו לכך שהתקשורת חיה בשלום עם הצנזורה, כדי לא להישאר מאחור בקרב על הרייטינג. "בסופו של דבר, בעל המידע הוא בעל הכוח, מפני שהוא מחליט למי לשחרר אותו ומתי. כוחם של בעלי המידע לא נחלש אלא התחזק בעידן הנוכחי, מפני שאם כלי תקשורת כלשהו חשף מידע שהצנזורה אסרה על פרסומו, הוא יקבל עונש. לא מדובר דווקא בסגירה זמנית או בקנס כספי, אלא בהחרמה.

הכתב הצבאי לא יוזמן לאירועים ולא יקבל מידע בלעדי, וזה עונש משמעותי. פרט לכך, לכלי התקשורת נוח שיש מי שמפקח עליהם. הם לא רוצים לקחת את הסיכון ומעדיפים לקבל את ההנחיה המקצועית מהצנזורה כדי שלא יתעוררו בעיות".

פרופ' לימור דוחה את הטענה כאילו הצנזורה הפכה ללא רלבנטית עם כניסתו של האינטרנט לחיינו. לדבריו, כל המצאה טכנולוגית - החל מהדפוס, דרך הרדיו, האלחוט והפקס – עוררה חשש בקרב השלטון שלא יהיה ניתן להפעיל יותר צנזורה. ואולם החששות התבדו כולם. "מול כל טכנולוגיה יש טכנולוגיית נגד", הוא אומר. "הסוגיה נשארה אותה סוגיה – מאבק בין ממשל שמנסה לפקח וטכנולוגיה שמנסה לעקוף אותו".

-החודש שבו אסור היה לפרסם את דבר התקיפה חיזק את הצנזורה או החליש אותה?

"בגדול הוא חיזק אותה. האינפורמציה שלא רצו שתצא נשארה חסויה במשך חודש ועדיין יש מגבלות קשות על הפרסום".

-בשבועות האחרונים קיבלנו מידע על התקיפה בסוריה מהתקשורת הזרה. מה הטעם בצנזורה?

"בעיתונות הישראלית ציטטו דברים שאינם בהכרח מדויקים. האם זו כל האמת ורק האמת? כשמצטטים מקורות זרים, עולה תמונה מוזרה ולא בהירה. עבור מי שרוצה להסתיר את האמת, זה מצב מאוד נוח".

הצנזור הוא גורם מקצועי, לא פוליטי, שתפקידו להמליץ למערכת הביטחון איזה מידע צריך להישאר סודי. לעיתים, אומר פרופ' לימור, יש מקרים שדווקא הצנזור תומך בפרסום מידע, אך גורמים במערכת הפוליטית או הביטחונית מנסים למנוע זאת מסיבותיהם שלהם. ”רבים ניסו להפעיל את הצנזורה לכל מיני מטרות, והיא לימדה אותם שהיא לא מכפיפה את עצמה לגחמות אלא פועלת אך ורק משיקולי ביטחון. הצנזור המיתולוגי וולטר בר און פרסם לאחר פרישתו אסופה של סיפורים שבהם תוארו לחצים כאלה מצד גורמים פוליטיים. הבא אחריו, יצחק שני, עדיין לא פרסם את הספר שלו. יהיה מעניין לקרוא אותו".