זה עולה להם בבריאות

כל מי שעבר פעם התקף של כאב שיניים בעיצומה של השבת, כשהרופא שלו אינו זמין, מכיר את המצוקה - ואת התחושה שיהיה מוכן לעשות ולשלם הרבה כדי להקל על הכאב. ואולם, בעבור ישראלים רבים כאבי שיניים חסרי מענה אינם עניין נדיר.

טיפולי שיניים אינם נכללים בסל הבריאות, והמטופל נדרש לשלם עליהם מכיסו הפרטי. כתוצאה מכך, חלק גדול באוכלוסייה, שאינו מצליח לממן את הטיפולים, סובל מהזנחה רבת שנים של הפה והשיניים.

מחקר, שפירסם באחרונה מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, חשף כי לא פחות מ-6 מתוך 10 ישראלים, השייכים לחמישון התחתון, מוותרים על טיפולי שיניים משום שאינם יכולים לעמוד במחירם. כשמתרגמים את הסטטיסטיקה למציאות מקבלים את התמונה הבאה: "יותר ממחצית הקשישים בישראל נותרו ללא שן טבעית אחת בפיהם", מדווחים עורכי המחקר, ד"ר טוביה חורב ופרופ' יונתן מן.

"זו דוגמה מובהקת לאפליה במתן שירות רפואי", מוסיפה עדינה מרקס, יו"ר האגודה לזכויות החולה. אין ספק שעל-אף שחוק ביטוח בריאות ממלכתי - אחד החוקים החשובים והחברתיים ביותר שנחקקו בישראל, שחרט על דגלו ערכים של רפואה שוויונית וזמינה לכל - בפועל קיים פער גדול בין רמת הרפואה שלה זוכים ישראלים מהעשירונים העליונים לשירותי הרפואה שבהם נאלצים להסתפק בעשירונים הנמוכים.

שורה של מחקרים מצביעים על המציאות הקשה: לאנשים השייכים לשכבות החלשות כמעט אין סיכוי לקבל רפואה ברמה המשתווה לזו של שאר האוכלוסייה. למשל, לפי נתוני מכון ברוקדייל, רק ל-47% מקרב תושבי ישראל הערבים, 59% מקרב בעלי הכנסה נמוכה ו-67% מקרב הקשישים יש ביטוח משלים של קופות החולים, לעומת כ-80% מהאוכלוסייה הכללית.

בנוסף, מכיוון ששיעור ההשתתפות העצמית בתרופות בישראל הוא מהגבוהים בעולם - כל שקל שלישי מההוצאה הלאומית על בריאות מגיע מהכיס הפרטי שלנו - קשה להיות מופתעים מסקרים שחושפים כי ישראלים רבים מוותרים על תרופות, כולל תרופות מרשם, רק מכיוון שאינם יכולים לממן אותן.

לדוגמה, לפני כמה חודשים פירסמה עמותת רופאים לזכויות אדם (בהתבסס על נתוני מכון ברוקדייל) כי ב-2005 ויתרו מיליון מתושבי ישראל (15%) על קניית תרופות מרשם כי לא יכלו לעמוד בעלותן. בקרב השכבות החלשות שיעורי הוויתור גבוהים הרבה יותר: 30% מבעלי ההכנסות הנמוכות ו-20% מהחולים הכרוניים אמרו כי ויתרו על טיפול רפואי או על רכישת תרופות מרשם רק בשל עלותם.

בגופים המנקזים אליהם את התלונות מכירים את התופעה היטב. "אני רואה את האנשים האלה בבתי המרקחת, מגיעים, מסתכלים מה יש להם ביד ומחליטים איזו תרופה לא ייקחו החודש", אומר מידד גיסין, יו"ר צבי (צרכני בריאות ישראל) וחבר הוועדה לזכויות החולה במועצת הבריאות. "לאנשים רבים אין את התקציב החודשי המינימלי שיאפשר להם לממן גם את התרופות שלהם וגם את האוכל והחשמל".

לדברי עדינה מרקס, "בלא מעט משפחות המצב כל כך חמור עד שהורה נאלץ לוותר על תרופה כדי לרכוש תרופה לילדו, או שזוג קשישים - ששניהם חולים כרוניים - קונים רק מחצית מהתרופות. "האנשים האלה נאלצים לפנות לקרנות גמ"ח או לגייס תרומות במשפחה. עצוב שאנשים שמשלמים ביטוח בריאות צריכים לפנות בסופו של דבר לגמ"ח".

אחת הדוגמאות המובהקות לפערים ברמת שירותי הבריאות היא בהבדלים העצומים בין המרכז המבוסס לפריפריה, שבה מתגוררת אוכלוסייה מוחלשת. בשבוע שעבר פירסם משרד הבריאות מחקר מקיף, שערך במשך ארבע שנים, שבו נמצא כי שיעור הרופאים לנפש בפריפריה נמוך באופן מובהק לעומת אזורים אחרים.

כך, למשל, במחוז הצפון ובמחוז הדרום יש 10.7 ו-12.3 רופאים לכל 10,000 מטופלים בהתאמה. זאת לעומת 16 רופאים ל-10,000 מטופלים במחוז המרכז ובמחוז חיפה, ו-15 בתל אביב ובירושלים.

הפער מחריף אף יותר כשמשווים את שיעור הרופאים המומחים. במחוז תל אביב יש פי שניים מומחים לנפש לעומת מחוז הצפון: 9 רופאים ל-10,000 מטופלים בתל אביב לעומת 4.2 במחוז הצפון. שיעור הרופאים המומחים במחוז הצפון ובמחוז הדרום (57% ו-58%) נמוך לעומת שיעורם במחוז תל אביב (82%).

"זו רק דוגמה אחת לפערים רבים בתשתיות שירותי הבריאות בין הפריפריה לאזור המרכז: החל ברופאים, דרך מיטות ועד לשירותי בריאות", אומר גבי בן-נון, סמנכ"ל כלכלה וביטוחי בריאות במשרד הבריאות. "לצערנו, התמריצים הכלכליים כיום אינם חזקים מספיק כדי לעודד עובדי בריאות לבוא לפריפריה".

התנאים הפיסיים והרפואיים שעמם נאלצים להתמודד תושבי הפריפריה כמעט בלתי נתפשים בעבור תושב המרכז: "אין לנו בבית החולים מכשירי MRI, או CT-PET (מכשיר יקר המאפשר לאבחן גידולים בשלבים מוקדמים - ר"ל), אלא רק MRI נייד ברמה נמוכה מאוד, שמגיע רק פעם בחודש", אומר ד"ר משה גלעד, סגן מנהל בית החולים בנהריה. "זאת על אף שאנחנו בית חולים גדול, שמשרת 450 אלף תושבים שאין להם אלטרנטיווה".

לדברי גלעד, "אדם שמאושפז במרכז או בחיפה ייהנה מהציוד הכי מתוחכם וחדשני, אבל אנחנו עדיין צריכים להתחנן למשרד האוצר שיאשר לנו לרכוש את המכשירים. בינתיים החולים שלנו נאלצים להסתפק בציוד נייד ומיושן, ולעתים גם נאלצים להמתין לכך חודשים. זו פגיעה ממשית בתושבי הגליל המערבי".

גלעד מוסיף כי המצב מחייב את בית החולים לספק פתרונות חלופיים, אך גרועים למדי: "מכיוון שאין MRI בבית החולים, אנחנו שורפים את האנשים עם הקרינה המיותרת של ה-CT", הוא אומר.

אחת הסיבות לכך שבתי החולים בפריפריה עניים יחסית למקביליהם במרכז היא מיעוט התרומות המועברות אליהם, יחסית לתרומות הענק שמצליחים בתי החולים במרכז לגייס. מדוע התורמים מעדיפים דווקא את בתי החולים המבוססים ממילא?

לדברי דניאל, הסיבה פשוטה מאוד: "כל יהודי טוב רוצה לרדת מהמטוס ולראות את המגדל שנבנה על שמו תוך 10 דקות נסיעה, ולא 4 שעות". עם זאת, אירועים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה עשויים להגדיל את הסיכוי לקבלת תרומה: המלחמה האחרונה, למשל, סייעה לבית החולים לגייס תרומה של 10 מיליון שקל.

למספרים והנתונים יש השלכות מרחיקות לכת: לפי מחקר שנערך במרכז לחקר מדיניות הבריאות קיימים הבדלים מובהקים בתוחלת החיים ותמותת התינוקות בין המרכז לפריפריה.

כך, למשל, בעוד שתוחלת החיים במחוז ירושלים והמרכז היא 80.1 ו-79.7 שנות חיים בהתאמה, תוחלת החיים במחוזות הדרום והצפון נמוכה בכמעט 3 שנים ועומדת על 77.3 ו-77 שנות חיים בהתאמה. בתמותת תינוקות ההבדלים מצמררים: שיעור התמותה בנפת באר שבע (9.4 תינוקות לאלף לידות) גבוה פי 3 מבנפת רחובות (3 תינוקות לאלף לידות).

"לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שאדם שלא נוטל את התרופות שרשם לו הרופא, ולא הולך לרופא מקצועי כי אין לו כסף בעבור הביקור, מצבו צפוי להידרדר", אומר גיסין. "בטווח הארוך זה רק עולה למערכת הבריאות ולמדינה יותר כסף".

בארגונים הפועלים בענף סבורים שהאפליה מתחילה בחוסר המודעות של השכבות החלשות לזכויותיהם כחולים: "זה שורש הבעיה", אומר חיים רייזלר, יו"ר עמותת קר"ן (קטועי רגליים נלחמים) ולוחם בעבור זכויות החולים. "רוב האנשים הם הדיוטות, על אחת כמה וכמה מי שנמצא ברמה סוציו-אקונומית נמוכה, לא מחובר לאינטרנט או לאנשי רפואה, ולא מודע לזכויותיו. התוצאה היא שאנשים כאלה יקבלו את המינימום שבמינימום. אם לא דורשים לא מקבלים, גם דברים שמגיעים לך על פי החוק".

מרקס מחזקת את הדברים: "גם כאלה שיש להם ביטוח משלים לא תמיד יודעים מה הזכויות שלהם. הם אפילו לא יודעים מה לשאול, ואף אחד לא טורח ליידע אותם מיוזמתו".

האם יש פתרון לחוסר השוויון בנגישות לשירותי בריאות? "אם המדינה - ובראשה משרד הבריאות - רוצה לצמצם את הפערים, חייבת להיות התייחסות גם לגורמים ופערים מחוץ למערכת הבריאות, כמו הכנסה, תעסוקה והשכלה", משיבה שלומית אבני, מנהלת פרויקט בעמותת רופאים לזכויות אדם. "התמודדות עם אי השוויון דורשת השקעה יזומה בפריפריה. צעד ראשון יכול להיות החלטה לתגמל את קופות החולים לא רק בהתאם למספר המבוטחים וגילם, אלא גם לפי מצבם הסוציו-אקונומי".