המקומות הגרועים ביותר בעולם

טיילינו המצוינים חורשים יבשה וים, מעפילים על ההימלאיה, צוללים בקנקון וסועדים במישלנים וגומיואים בפרובנס. אבל יש מקומות שטרקרים ומוצ'ילרוס מדירים מהם את רגליהם, מקומות אפלים שנתונים תחת משטרים רצחניים, או שנפגעים על ידי אסונות טבע חדשות לבקרים. גיבשנו עבורכם רשימה של מקומות מאוד לא מומלצים להתגורר או לבקר בהם. המקומות אינם מופיעים בסדר כלשהו והעולם כמובן מלא מקומות מחרידים נוספים שהושמטו. אם יש לכם סלידות פרטיות, אתם מוזמנים להוסיף.

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, זאיר לשעבר, נתונה מאז 1994 במלחמת אזרחים עקובה מדם. ממשלתו של מובוטו ססה סקו הופלה ב-1997 על ידי מורדים בראשות לורן דזירה קבילה. אולם ממשלתו של קבילה התפרקה והמורדים, בתמיכת אוגנדה ורואנדה התעמתו עם חייליו של קבילה בסיוע זימבבואה, נמיביה וצ'אד. המלחמה הכל-אפריקאית גבתה עד 2003 את חייהם של יותר מארבעה מיליון בני אדם. זהו העימות הקטלני ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

ב-2003 נחתם בקונגו חוזה שלום, אבל הלחימה בחלקים של המדינה, בעיקר במזרח נמשכת. הצבא הרשמי של המדינה מתעמת עם מיליציות מאורגנות למחצה ומעריכים שעד 1000 בני אדם נהרגים במדינה בכל יום. האלימות פוגעת בעיקר בנשים, העוברות התעללות מינית מחרידה ומוחזקות לעתים קרובות כשפחות מין. הממשלה אינה עושה הרבה כדי לתפוס את האשמים בפשעי מין, בין אם בגלל אוזלת יד, ובין אם משום שחייליה שלה אינם טומנים ידם בצלחת. אמרנו בתחילה שהמקומות אינם מופיעים על פי סדר הזוועה, אולם במקרה של קונגו, אין ספק שמדובר במקום הנורא בעולם.

יבשת אפריקה ראויה, למרבה הצער, ליותר משני מקומות ברשימה וחבל דרפור שבסודן בהחלט מתחרה רציני על התואר "הגרוע ביותר". לפני קצת יותר מארבע שנים הפך הסכסוך בין האוכלוסיה השחורה לערבית בחבל לרצח עם בחסות הממשלה. מיליציות חמושות השתוללו בכפרים ושרפו אותם, לעתים על תושביהם. האזור הצחיח והקשה ממילא הפך לגיהינום עלי אדמות. יש חילוקי דעות לגבי מספר ההרוגים, והוא מוערך בין 250 אלף לחצי מיליון בני אדם.

חלק מתושבי דרפור עזבו את הכפרים למחנות פליטים בתוך סודן. אחרים ברחו לצ'ד, גם שם הם שוכנו במחנות, עם תנאים סניטריים גרועים ומזון מועט. המיליציות החמושות התפרקו, אבל לא נעלמו והן ממשיכות לאיים ולפגוע. ממשלת סודן לא עושה הרבה כדי להשיב באזור את הסדר והעולם מתקשה לכפות עליה להפעיל את כוחה, לעצור את האחראים ולמנוע את המשך הטבח.

החודש נמסר בכלי התקשורת שרמת האלימות בעירק ירדה בכ-40 אחוז. יש לקוות שהדיווח נכון ושמדובר במגמה. למרות זאת, המציאות העירקית נותרת קשה ביותר. בבגדד מתגלות בכל יום בממוצע 20 גופות של בני אדם שנתפסו, עונו ונרצחו, בדרך כלל בגלל השתייכותם לפלג הדתי הלא נכון. קברי אחים הם עניין שגרתי, מכוניות תופת מתפוצצות ברחבי המדינה בכל יום וצלפים יורים והורגים אזרחים בלי אבחנה.

הסכסוך הפנימי בעירק ניטש בין שלושה פלגים איסלמיים – סונים, שיעים וכורדים, שהם מיעוט נרדף גם בגלל מוצא אתני. ברקע מצויים פעילי אל קאעדה, בעיקר תחת הנהגה זרה, שנחושים לפגוע בכל מי שאינו מתגייס לג'יהאד העולמי. השלטון המרכזי חלש וההשפעה האירנית מתחזקת. חברות רב לאומיות השתלטו על השוק המקומי והן המרוויחות העיקריות מדלק, הובלה ומחצבים. מי שיצאו תחת שלטון האימים של סדאם, מתמודדים כיום עם תוהו ובוהו פוליטי, דתי וכלכלי. אם אינכם מטורפים אמריקאים חולי הדק שרוצים להרוויח כסף קל, הדירו רגליכם.

המדינה המוסלמית הגדולה בעולם היא גם האזור שסובל מאסונות הטבע הקשים ביותר. רק לפני כשבועיים התחוללה רעידת אדמה בעוצמה של 8.3 בסולם ריכטר סמוך לאי סומטרה, שהוא חלק ממדינת הענק. ההימצאות ב"טבעת האש", האזור הפעיל ביותר בעולם מבחינה סיסמית וולקנית אינו מניח לתושבי אינדונזיה לחיות בשלווה. קרוב ל-200 אלף בני אדם נהרגו בצונאמי לפני כשלוש שנים, בעקבות רעידת אדמה מהעזות ביותר בהיסטוריה. מי שביקר בבנדה אצ'ה, האזור שנפגע בעוצמה הרבה ביותר, סיפר שזה היה אחד המחזות המחרידים ביותר שראה מימיו.

כל שנה נאלצים מאות אלפי תושבים באינדונזיה להתפנות מבתיהם בגלל שטפונות. התשתיות במדינה אינן טובות, ולכן היא גם פגיעה למגיפות בעקבות השיטפונות ומחסור במים נקיים. אינדונזיה היא מדינה ענייה שמנוצלת גם היא על ידי חברות רב לאומיות. ההכנסה הממוצעת לנפש בחודש היא כמאה דולר. יש לציין, עם זאת, שאינדונזיה היא מדינה מתפתחת ויש בה צמיחה ניכרת.

יש הרבה מקומות בהם זכויות האדם נרמסות וחופש הדיבור נחמס, וגם הרבה מדינות דתיות. אירן אינה המקום הכי עני בעולם, ואין בה מצוקה אישית קשה, כל עוד אתה צועד בקו שמתווה השלטון. אבל מקום שמנהיגו נוסע לכינוס של כל אומות התבל, וקבל עם ועולם מכריז באוניברסיטה ש"במדינה שלו אין הומואים", נראה לנו מקום שאי אפשר לחיות בו. העוז להכחיש כמעט כלאחר יד, ובחיוך מרושע דבר כה מובן מאליו נראה מפחיד. לא בגלל ההעדר של מסיבות עליזות ומצעדים באירן, אלא בגלל שהכחשה מוליכה לפסיכוזה.

משמרות הצניעות ברחובות עוצרות נשים שלא מתלבשות על פי הנדרש, האינטרנט מצונזר ולאחרונה נחסמו לכמה שעות שירותי גוגל ו – Gmail. כל אלה מגבלות חמורות בארץ עם פוטנציאל תרבותי כל כך עשיר, ספרות, שירה וקולנוע מפואר. הפיצול הזה נדמה בלתי נסבל ועל כן גם אירן אינה מומלצת.

הפבלות של ריו דה ז'נירו הן שכונות העוני הגדולות בעולם. הן נשלטות על ידי קרטלים של סמים המתנהלים כמו משטר צבאי. קרבות יריות הם עניין של יום יום, והמשטרה מעורבת בהם לא פחות מכנופיות הפשע בעצמן. לאחרונה הכניס ראש העיר של ריו דה ז'נירו גם יחידות מיוחדות של הצבא לאזור, כדי להשליט סדר. תנאי המחיה עצמם גרועים – גיבוב של בתים בבניה עצמית, בראשי הגבעות של ריו. כדי להגיע הביתה לעתים צריכים לטפס כמה מאות מדרגות. את החשמל "גונבים" התושבים בעזרת כבלים מאולתרים ולא בכל הפבלות יש ביוב ומים זורמים.

אולי העובדה הטרגית ביותר בעניין הפבלות היא שלתושבים אין ברירה, אלא להתגורר בגטאות האלו. אין בריו יכולת ממשית לשנות סטטוס חברתי. מחירי הנדל"ן מרקיעים שחקים, הפערים הכלכליים עצומים, אין אפשרות ממשית לעבוד קשה ולהתקדם. על כן, שכונות העוני של ריו הן דרך ללא מוצא, גטו אמיתי ומייאש.

המקום הסביר ביותר להיטבח בו בגלל מוצא אתני הוא אזור צ'צ'ניה (וגם אינגושטיה ודאגסטן). הרפובליקות המוסלמיות בקווקז לא הסתדרו עם השלטון הרוסי אף פעם. הצאר טבח בצ'צ'נים ובאינגושטים במאה ה-19. סטלין גירש מיליונים מהאזור לקזחסטן ולסיביר, ורבים מהם קפאו למוות בדרכים. הצ'צ'נים לא ויתרו על עצמאות והתקוממו אחרי התפרקות ברית המועצות. ילצין סירב להיענות לדרישות הלאומיות שלהם, ונלחם בהם בכל הכוח. ההערכות הרשמיות מדברות על כ-50 אלף הרוגים. על פי הערכות אחרות, המספר גבוה בהרבה, ומגיע לכ-100 אלף. גם פוטין נלחם בבדלנים הצ'צ'נים, והצליח להעלות לשלטון נשיא עושה דברו, רמזן קדירוב.

הנשיא הנוכחי, שנכנס לתפקיד אחרי שמלאו לו 30 מואשם בכך שהוא למעשה ראש כנופיה אלים, שתחתיו צבא פרטי הסר למרותו ומפר זכויות אדם. מתנגדי שלטון נחטפים ומעונים על ידי כוחות הביטחון. אולגה פוליטקובסקיה, העיתונאית הרוסיה שנרצחה בשנה שעברה חקרה לפני מותה את הפרות זכויות האדם של קדירוב. ככל הנראה, זו הייתה גם הסיבה שנרצחה.

כשטום וייטס רוצה לתאר מקום נידח, בשיר Time, הוא מספר על מישהו שנמצא "מזרחית למזרח סיינט לואיס". העיירה מסקוטה שבאילינוי נמצאת 30 דקות נסיעה ממזרח סיינט לואיס ושנות דור מהציוויליזציה. אמנם גם למי שגר בפרקים של קרוונים יש משאיות פיקאפ עם גלגלים מפלצתיים, ואין שם רעב. אבל נסו לבלות ארבעה חודשים של חורף במינוס 20 מעלות, כשהכל מכוסה שכבת קרח בלתי נמסה ומסביבכם שדות תירס קפואים המשתרעים עד האופק, ובתי מלאכה למציבות. חוץ מאלה יש שם רחוב ראשי, שלושה ברים, וכמה חנויות חומרי בניין. ארבעת החודשים שלכם יעברו לאט, מאוד לאט, מניסיון.

באותו חורף נורא שביליתי בחור הנידח ההוא פגשתי שם בחור אנגלי שהגיע לעבוד בחברת מחשבים. הוא פגש בחורה מקומית ויצא איתה פעם אחת. היא שאלה אותו מאיפה הוא. "מאנגליה", הוא ענה לה. היא שאלה אותו כמה זמן מאז הגיע לארצות הברית והוא ענה לה שהוא שם מזה ארבעה חודשים. "הו, הצלחת ללמוד אנגלית מהר מאוד", היא אמרה בהערכה.

1.5 מיליון בני אדם, רובם המכריע פליטים, חיים בשטח שגודלו כ-360 קמ"ר. זהו אחד האזורים הצפופים בעולם, ובמשך שנות דור אין לו שלטון ריבוני. היום חיים הפלסטינים בעזה תחת שליטה של חמאס. יותר מ-60 אחוז מהם נמצאים מתחת לקו העוני. ההכנסה לנפש היא לא הרבה יותר מ-60 דולר לחודש. 45 אחוז מהילדים ברצועה סובלים מאנמיה ו-20 אחוז מהתינוקות סובלים מתת תזונה כרונית. פלסטינים מעזה העובדים בישראל עומדים לעתים ימים שלמים במחסום, בצפיפות נוראה. מוטב לא להיות חולה בעזה משום שרמת השירותים הרפואיים נמוכה ביותר וקשה מאוד להיכנס לישראל על מנת לקבל טיפול.

המצב הביטחוני ברצועה יכול להשתנות כל העת וישראל עשויה לצאת לפעולה צבאית כדי לחסל את חוליות הקסאם או את ראשי החמאס והג'יהד האיסלמי. מטוסי קרב ישראלים חגים בשמי עזה ומשמיעים בומים על קוליים, או מפציצים כלי רכב. מי שנפגע מההפצצות הם לא רק מפעילי קסאם, אלא גם עוברי אורח תמימים. אחרי השתלטות החמאס על רצועת עזה, גם לא נראה פיתרון כלשהו באופק.

קשה לא לחטוא בקלישאות בניסיון להסביר מדוע ישראל ראויה להימנות בין עשרת המקומות הגרועים בעולם. 60 שנה אחרי קום המדינה אנחנו עדיין חיים על חרבנו, ולא בגלל חוסר ברירה. הכיבוש נמשך, הסכסוך עם השכנים לא נפתר ומי שניסה לשנות את המצב באמת ובתמים נרצח, או גורש מהשלטון. ההנהגה מעדיפה לצאת להרפתקאות צבאיות מאשר להגן על אזרחיה. הציבור ממשיך לשאת את עיניו לגנרלים שמעדיפים לעשות לביתם מאשר לקחת אחריות על שנתם של ילדי שדרות והצפון. 20 אחוז מאזרחי המדינה אינם שווי זכויות ומהלכים בה כרפאים בלי שייעשה מאמץ רציני להפוך אותם לחלק אינטגרלי מהמרקם החברתי, התרבותי והכלכלי של המדינה.

ישראל מדורגת במקום האחרון במערב מבחינת ההוצאה על רווחה. קשישים נאלצים להתקיים מאלפיים שקלים לחודש, וצעירים שלא נולדו למשפחות אמידות מוציאים את רוב כספם על שכר דירה. במשך שנה שלמה נותר תיק הרווחה לא מאויש, בגלל האפתיה הזו. ראש ממשלה אחד לשעבר, שאין כל ביטחון שלא ישוב לכיסא הכריז ש"העובדים הם אויב" והמליץ למי שאין לו כסף לא לעשות ילדים. ראש הממשלה הנוכחי נחקר בחשד לפלילים בכמה מקרים שונים, וכך גם שר האוצר לשעבר, ממלא מקום ראש הממשלה, ראשי ראשות המיסים ועוד כהנה וכהנה.

הדרגים הבכירים מרשים לעצמם להונות, לאנוס ולתחוב את הלשון, ואחר כך הם מנוקים מקלון. 20 אלף נשים מוחזקות בישראל כשפחות מין ומגיעות לכאן כל העת ובאזלת היד של המערכת למנוע זאת יש יותר משמץ של כניעה למאפיה. בכל מדינה יש קצת שחיתות, קצת סיכון ביטחוני, זנות והזנחה, אבל יש סתירה בלתי נסבלת בין ההצטברות של כל אלה, ליומרה להיות מדינה מערבית מתוקנת.